איש הסוד

לכאורה, זו ממלכת הסוד, אלא שבמחוזותינו מעמדו של אדם בחברה נבחן על-ידי כמות הסודות שהוא יודע, ועל-ידי טיבם. לכן, כנראה, מרבים בכירים לשעבר במערכת הביטחון, כולל אנשי אמ"ן, 'מוסד' ושב"כ, להתראיין על כל גבעה רמה ולפרסם את זיכרונותיהם. מקוּם המדינה, היו ל'מוסד' תריסר ראשים - כמו לשב"כ. כשליש מהם פרסמו עד כה ספרים¹. לאלה צריך להוסיף, כמובן, את הספרים שכתב איסר הראל, "הממונה" המפורסם והראשון מכולם, שלא כללתי ברשימת שני תריסר ראשי הארגונים. קהִילת המודיעין הישראלית אפופה בחשאיות. אומרים, שיוקרה וחשאיות הם כלי נשקה הסודיים. אנחנו יודעים על פעולותיה באיחור רב, אם בכלל, אלא אם איתרע כישלון. מעט מאוד מידע נמסר בזמן אמת, או קרוב להתרחשותו, ולרוב, באמצעות ציטוט ממקורות זרים בלבד². כתוצאה מכך יש לקהִילת המודיעין הישראלית בעיה ניכרת ביחסי ציבור. ספרי ראשי 'המוסד', כולל ספרו של שביט, אינם מתקנים את המצב, כפי שהראתה כלילה מגן בספרה³. למרות שכמה ממונים על 'המוסד' ועל השב"כ הבינו זאת, וניסו לתקן, רשמית, אין עדיין לשני הארגונים הללו דובר ו/או גוף ליחסי ציבור, והם מתמודדים אד הוק ודי בחובבנות עם משברים. להקדמתי אוסיף עוד סעיף - על דרך הייסורים, שעובר כתב-יד של ספר של בכיר (נוכחי, או לשעבר) במערכת הביטחון עד שהוא מאושר לפרסום. אם הוא איש צבא, כתב-היד עובר למחלקת ביטחון מידע באגף המבצעים (אמ"ץ) במטכ"ל, וממנה לממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב). אחרי אישוריהם, יעבור החומר לצנזורה. לפניה, יעבור כתב-היד של הבכיר לוועדת השרים לאישור פרסומים במשרד ראש הממשלה. רק כשכל הגופים הללו מאשרים, יכול הבכיר, שאינו רוצה להסתבך בפלילים, לפרסם את ספרו⁴. ואני כבר כבן שבעים שנה, וכתבתי, ערכתי וקראתי לא מעט, כדי שאוכל לסתור את האמירה, שלכאורה מנוטרל ספר של בכיר לשעבר מכל מידע, שיכול לפגוע אליבא דשומרי-הסף בביטחון המדינה. ואינכם זקוקים לזכוכית מגדלת חזקה מאוד, כדי למוצאו. בנוסף, נפרצים תדיר הסכרים, שנועדו לשמור על סודות המדינה כמוסים⁵, כשבכירים לשעבר בקהִילת הסוד מרבים להתראיין בתקשורת האלקטרונית, כדי לקצר תהליכים, כדי ליחצן את עצמם⁶, או לקדם רעיון. ויש אפשרות, שהבכיר לשעבר שואף לקריירה פוליטית, או שיש לו 'בטן מלאה' על ראש הממשלה, או על שר הביטחון.

דל בפרטים אישיים

ספרו של שבתי שביט שונה לחלוטין. כמעט שאין בו מידע אישי על מחברו; ואין בו התפארות מקובלת בקרב גנרלינו, שהציל במו-ידיו את המדינה ואת העם. לעומת זאת, יש בו דיון מעמיק על אירן, ששביט התמחה בה ומכירהּ היטב; על מלחמת יום הכיפורים (ראו להלן); על סוגיות במודיעין ובטרור (שביט מכהן כיו"ר המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה); על יחסינו עם ירדן ועם העולם הערבי; על מלחמת המפרץ; ועל מלחמת לבנון השנייה. פרק מרתק הוא דברים, שכתב/אמר שביט לזכר לוחמים ובכירים ב'מוסד', שהכיר במהלך שנותיו בארגון⁷. הדברים הללו - כמו דבריו על יצחק שמיר, ראש הממשלה, שעבד במוסד, ומינה את שביט לראש הארגון - מרימים מעט את מסך הסודיות, הפרוס עדיין בצדק על הארגון.

חשש

בבית-הספר הריאלי בחיפה למד שביט ערבית, ובתום לימודיו והתגייס לסיירת מטכ"ל. ממנה הגיע למוסד, באמצע שנות השישים. הוא ויעל, אשתו, נשלחו לאירן, שהייתה יעד חשוב לפעולת המוסד לפני מלחמת ששת הימים, בראשית היחסים הטובים עם טהרן⁸. אלוף (מיל׳) מאיר עמית, ראש המוסד, שלא הכירו אישית, בחר בשביט לתפקיד. למשימתם, למדו השביטים פרסית בארץ, ואחר כך שיפרו אותה בהרבה שעות שוטטות בשווקים (בזארים) פרסיים, שבהם הכירו את המנטליות האירנית⁹. שביט אינו מרבה בפרטים על פעילותו כקצין איסוף באירן, ומציין ביובש, כי יעל הוכשרה להפעיל מעבדת צילום. קצין איסוף משיג מידע, ומגייס סוכנים. שביט פעל שם בכיסוי, בחוזיסטן - "אזור קשה-שירות" - ולכן, נקבעה שליחותו לשנתיים בלבד. העיקר בתדריך האישי, שנתן לו עמית, היה, שלא יחסל בשגיאותיו את הפעילות הישראלית באירן. "... אוסר עליך לחזור משם עם המפתח", פקד עליו עמית¹⁰, שכנראה, חשש כיוון שהיה לו ניסיון כואב עם קצינים אחרים בארגון. "... המסמך שהגיע לידינו היה דוח של איש שלוחת CIA בטהרן מסוף ינואר 1966", מספר שביט על שליחותו באמצעות מה שפרסמו האירנים אחרי השתלטותם על ארכיון המידע של שגרירות ארצות-הברית בטהרן. הדוח האמריקני מספר על "זוג ישראלי צעיר שהגיע לטהרן באמצע ינואר ונוהג להסתובב בעיר במכונית טריומף קטנה". הדוח האמריקני לא קישר בין הזוג לבין שבתי שביט, איש המוסד¹¹. שביט הוצב לשנתיים וחצי "במחוז הדרום-מערבי של אירן, שגבולו הדרומי הוא המפרץ הפרסי וגבולו המערבי משותף לאירן ולעירק ... המחוז, שנקרא בפי דוברי הערבית ערביסטן ובפי האירנים - חוזיסטן ..."¹². שם גדלה, במזג-אוויר קשה ביותר, בתו הבכורה. מחוז חוזיסטן, שמרבית תושביו ערבים ולא אירנים, הנו המקור למרבית הנפט האירני, ומשמש סלע מחלוקת בין עירק לאירן, שגרם למשברים ולפעילות צבאית. שם גיבש שביט את מה שלמד על אירן ועל האירנים, ומשם העביר ארצה מידע מודיעיני חשוב ביותר. אירן לא רק גבלה בעירק, שהייתה במבצ מלחמה עמנו מאז 1948, אלא הייתה חשובה לאסטרטגיה הישראלית, שעיצב דוד בן-גוריון - ב"תיאוריית המשולשים" שלו נוצרו שני משולשים: צפוני (ירושלים-אנקרה-טהרן) ודרומי (ירושלים-חארטום-אדיס-אבבה), למרות שנכללו בהם מדינות, שלא היו להן יחסים עם ישראל. לפיכך, ניהל המוסד את היחסים עמן. "מקום שירותנו [חוזיסטן] היה אחד מהעוגנים החשובים במשולש הצפוני והמשך קיומו היה בסכנה ...", מסביר שביט את חששו של עמית¹³. מעניינת מאוד סקירתו המקיפה על תרבות אירן ועל מקורות איבתה לערבים, שראשיתם בהיות האירנים שיעים בעוד רוב הערבים, המקיפים אותה, סונים. שביט סיים את שבע שנות שליחויותיו בחו"ל בקיץ 1972, וכיוון שלא נמצא לו תפקיד הולם (אף חשב לפרוש המוסד עקב כך), נשלח לכורדיסטן. כששב ארצה מונה לראש מחלקת המבצעים של הארגון¹⁴. בתפקיד הזה ריכז, אחרי מלחמת יום הכיפורים, את עבודת המטה לעדות אלוף (מיל׳) צבי זמיר, ראש המוסד, בפני ועדת אגרנט. כלומר, דברי שביט הנם עדות כמעט "מפי הסוס" על עמדת המוסד בפרשת מחדל ההתרעה ערב יום הכיפורים (ראו להלן)¹⁵.

נושאת מטוסים

לשביט יש שתי אמירות מובילות: האמירה האחת על הפעלת סוכנים להשגת מודיעין (יוּמינט - מודיעין אנושי - human intelligence) - "בעיניי גולת הכותרת של אמנות המודיעין היא ... המודיעין האנושי ... משום שהיומינט הוא הדיסציפלינה היחידה במודיעין שמאפשרת להציג למקור שאלות ולקבל ממנו תשובות ... [לכן], יומינט הוא הדיסציפלינה היותר מבטיחה מבחינת הפוטנציאל לרדת לעומק הכוונות האמיתיות של האויב"¹⁶. ובמקום אחר בספרו - "... היומינט עד היום הוא 'נושאת-המטוסים' שעליה נשענים כל מקצועות המודיעין האחרים ..."¹⁷. ללמדכם, כי שביט, שהיה קצין איסוף (קצ"א) באירן בתחילת דרכו במוסד, נותר מעריץ של המודיעין האנושי, תחום התמחותו, בניגוד לאנשי מודיעין אחרים, שמקדשים את האמצעים הטכנולוגיים (האזנה - מודיעין תקשורת, מודיעין אותות ומודיעין אלקטרוני - סיגינט, קומינט ואלינט). "... [ב]תקופתנו יש כמעט סגידה דתית לטכנולוגיה ונטייה להקדיש לה את חלק הארי מתקציבי המודיעין", הוא כותב¹⁸. ואמירה אחרת - על החובה לשמור את פעילות המוסד מאחורי מסך כבד של חשאיות. "השמירה על חשאיות מקורות המודיעין צריכה להגיע לדרגה של קדושה"¹⁹.

מלחמת יום הכיפורים

שביט עבד במוסד 32 שנה, ומהן שבע (1996-1989) כראש הארגון. הוא הראשון בראשי המוסד, שלא לחם במלחמת הקוממיות²⁰. בשנת 1972, עם שובו משליחות באירן מונה לראש מחלקת המבצעים במטה המוסד²¹. בערב יום הכיפורים ה'תשל"ד, ארזה אשתו לבקשתו את תרמיל המילואים שלו, מפני ששביט שוכנע מהחומר המודיעיני, שראה על שולחנו, שתפרוץ מלחמה. עם הפסקת-האש, שב מיחידתו (כנראה, סיירת מטכ"ל, שבה היה בשירות חובה - שביט אינו מפרט) לסערת ועדת אגרנט, וריכז את הכנות המוסד וראשו לקראתה. למעשה, גאלה הוועדה את המוסד מתווית הכישלון, שהוצמדה לו בעקבות כישלון הערכתו, כי תפרוץ מלחמה באפריל-מאי 1973 (כוננות כחול-לבן). יתר על כן, לדעתו, יצרה ועדת אגרנט את הבסיס לפלוראליזם בהערכה, שהביא להקמת יחידת הערכה במוסד²². עם זאת, מדגיש שביט, כי בציבור אין מבינים את משמעות ועדת אגרנט, שמונתה לחקור את ההכנות למלחמת יום הכיפורים ואת שלושת ימיה הראשונים בלבד. כלומר, הוועדה לא חקרה את המלחמה בכללותה. כראש מחלקת המבצעים במוסד, השתתף שביט בישיבה השבועית של ראשי אגפיו (רש"א), בתדרוך השבועי של ראש אמ"ן ובפורום ראשי היחידות (רש"י) בקהלת המודיעין. מעמדה זו מאשים שביט את אמ"ן, שהיה לו מונופול על ההערכת המודיעין הלאומית, בטעות הערכה לקראת מלחמת יום הכיפורים, ואין בזה שום חידוש. החידוש בדברי שביט - המדובר בטעות מתגלגלת, שנמשכה שנים, ולא במשהו שאיתרע לנו רק בין כסה לעשור ה'תשל"ד²³. כלומר, מעבר לאחריות האישית של אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, ושל תא"ל אריה שלו, ראש מחלקת המחקר באמ"ן, המדובר במשהו יסודי מאוד באמ"ן, שחלחל למלחמת ששת הימים ואולי אף קודם לה. שביט מספר, שלמוסד לא הועברו אז דיווחים מהתצפיות על הכנות המצרים והסורים למלחמה, שהחלו כחודש לפני תשרי ה'תשל"ד. מקורות המוסד הצביעו על הכנות למלחמה; ואמ"ן התעלם משפע הידיעות הללו. "צבי זמיר [ראש המוסד] ... בדק ותכלל [ערב יום הכיפורים] את המודיעין שהגיע משלל מקורות המוסד [כלומר, לא רק מד"ר מרוואן אשרף - אב"ץ] - וכולם הצביעו על מלחמה"²⁴. לפי שביט, התכוון אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, לשבור את הקיפאון המדיני על-ידי מלחמה מוגבלת; והיה נחוש לצאת למלחמה²⁵. הדברים התבררו כבר במהלך מלחמת ההתשה²⁶, למרות שבישראל זלזלו באיש, במנהיגותו ובנחישותו. שביט אינו יורד לעומקו של הכישלון ביום הכיפורים, שלדעתי, לא נבע מהטעות בהערכה מודיעינית, אלא מאי-התאמת תורת הלחימה, בניין הכוח והאסטרטגיה הישראלים לשינויים הדראסטיים, שהכניסה מלחמת ששת הימים²⁷. הטעות בהערכת המודיעין הנה, לא רק לגרסתי, עלה תאנה, שהדביקה ועדת אגרנט למחדל האג"מי, שלא הסתיים בימי הבלימה, ונמשך גם אחרי הפסקת-האש²⁸. עם זאת, זווית ראייתו של שביט מוסיפה ממד חשוב לדיון על המודיעין בתשל"ד.

דרושה: הגדרת הטרור

את שביט אני מכיר אישית בהיותי עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT), שהוא היו"ר שלו. כמו פרופ' בועז גנור, מייסד המכון ומנכ"לו, תובע שביט מהעולם להגדיר טרור - נושא, ש"לעולם המערבי נוח לעקוף אותו"²⁹. שביט טוען, "נראה לי כצורך ראשון להגדיר מחדש את חוקי המלחמה החדשה ... ובכלל זה להגדיר את הטרור שהוא המאפיין המרכזי של עידן המלחמה החדשה"³⁰. לדבריו, מחייבת המלחמה בטרור, המשולבת בלוחמה בנשק בלתי-קונוונציונלי (נב"ק), שיתוף פעולה בינלאומי בין ארגוני ביון - בניגוד לאופיים, שמחייב מידור ושמירה על חשאיות מקורות המודיעין. כשקיבלתי לידיי את הספר של שביט, סברתי, שהכנסתי תבן לעָפריים³¹, ולפניי עוד ספר על הרפתקות אנשי ביון, בנוסח ג'ימס בונד של איאן פלמינג, ג'ורג' סמיילי של ג'ון לה קארה ואחרים. הופתעתי לטובה מעמקות הדיונים - גם אם לא הסכמתי עם חלק ממסקנותיהם. ספרו של שביט ראוי לכל המתעניינים בביטחון המדינה. [פורסם בראשונה בכתב-העת "האומה" 212, חורף תשע"ט]