חוויות מבית הספר היסודי

א. חברות

בבית הספר, הרגשתי שונה ולא מוגנה. העוני והדלות הבליטו בי את השונות. לא התבלטתי. נחבאתי אל הכלים. פחדתי להתבטא בְּמִלִים... בבית ממני עזרה מצפים ובמטלות רבות אותי מציפים, עשיתי עבור אמא את כל הסידורים. ולא היה לי פנאי לחברים... ולא היו לי חברות נפש טובות, התביישתי בביתי הדל והפשוט, וידעתי שלהזמינן לביתי, זו שטות. ולא שיתפתי אף אחת בצרות שאת לבי שוברות בניתי מסביבי גדרות... הן בוודאי לא משערות שאהבתי אותן מאוד, קנאתי בהן ורציתי להיות כמותן, הרגשתי שהן מאירות לי את הדרך, שבה לקראתן אלך, והן לא ידעו, שהן פתחו בפניי צוהר, לעולם של יופי וטוהר מלא בתקווה ובזוהר... הבנתי שעלי לבחור לא להישאר מאחור, עלי לקום ולהתחיל במרוץ, להתאמץ וקדימה לרוץ ולא לחפש שום תירוץ. המשחקים עם החברים, היו מיותרים, כשרוצים להשלים פערים. כל רגע שלי היה מתוכנן ולמדתי לנצל את הזמן... ובזכותן היום אני כאן... מודה לאל שגדלתי אתן בישראל...

ב. צבעים

בבית הספר, למדתי מחברותיי, שלצייר רצוי לפחות תריסר צבעים, ולי היו רק שישה ולא יותר, כי בבית כסף היה חסר ומאוד קשה היה לי לוותר... נפשי יצאה ל"צבעים חיים" של שדות ופרחים, שבקלמר של נוף ילדותי לא היו קיימים. ערגתי לקופסה עם שלל צבעים, שבהם אצייר ואקשט מחברותיי, שביופי וחן יצבעו את חיי, ורציתי שיבוא היום, ויתגשם החלום ואשיג גם וורוד וסגול אדום, כתום וכחול, שבהם אצבע הכול... עם הגיל, האהבה לצבעים עדיין נוכחת, מצבעים יפים אני פורחת, ומצבעים אפלים בורחת. אהבתי לצבעים לא נעלמה כלל ובצבעים חיים צובעת כל חלל... ואיש לא יגיד לי, שזה לא מתאים לגילי...

על צבעים, חלומי הישן, סיפרתי לנכדתי האהובה וליום הולדתי חשבה לקנות לי מתנה, חוברת צביעה עבה, ועשרים וארבעה צבעי עיפרון. ולא אשכח עד יומי האחרון איך התמלאתי באושר ורון, שהתגשם החלום... התחלתי לצבוע ולמלא חללים בשלל צבעים נפלאים, ובעיקר בורוד ובסגול, שאותם אהבתי מכול... ואיש לא קולט ואיש לא מבין, איך אותם ימים אלי שבים, ומה צבעים גם היום לי עושים וכמה אני נהנית, להתחבר לילדה שהייתי באמת ולהשתמש בעושר הצבעים, שיש לי כעת. וזוכרת שפעם זה היה אחרת...

ג. הצבע הוורוד

ומכל הצבעים אני אוהבת מאוד את הצבע הוורוד צבע שכולו הוד, שעושה לי טוב.... זה צבע של בנות, של תמימות ועדינות של יופי ורכות של פריחה ולבלוב צבע גנוב... וזכיתי ללדת בת אחרי שני בנים ומאז הוורוד בכל הגוונים צובע את חיי זה שנים, והאופטימיות השתלטה עליי ושינתה את חיי... והוורוד לא עוזב אותי לשנייה. ועוד לא הגעתי ממנו לרוויה.

ד. משפחה קטנה

וראיתי שלחברים מהכיתה יש משפחה קטנה, שבה כל ילד הוא מתנה וכל ילד מקבל מה שלו מגיע ובעיקר אהבה עד הרקיע... וקלטתי שגם במשפחה קטנה אפשר לראות ברכה ושמחה...

ה. נגינה

ולא למדתי לנגן, אפילו לא בחלילית וגם לא במפוחית ואיש לא בחן אם יש לי, או אין כשרון לנגן... הבטחתי לעצמי, שילדיי יקבלו יותר דבר לא יהיה להם חסר לא כינור ואפילו לא פסנתר.

ו. בר מצווה

כולם בכתה קיימו את המצווה וחגגו מסיבת בת או בר מצווה, הזמינו את כל הכתה, ערכו שולחנות, ופרשו עליהם מפות לבנות, הגישו מיני ממתקים, עוגות טורט ומיץ תפוזים וגם בייגלה, וופלות ורקיקים ולפעמים על פרוסות לחם דקיק חרדל ונקניק טעים ומדליק... וחתן או כלת השמחה, קבלו באהבה, את השי הצנוע, שהכתה קנתה, לרוב זה היה ספר: "אלף אישים", על מפורסמים מכל הזמנים. ומההורים קבלו במתנה שעון, טבעת, או תליון, ויש שקבלו אקורדיון, ורוב הבנים קבלו אופניים... ואני היטב ידעתי, שבת מצווה בביתי לא אחגוג, כי אין לי דבר מכל הטוב... בביתי הדל התביישתי ולא אזמין אליו חברים וחברות בלי שולחנות ובלי מפות לבנות וכיבוד ועוגות... אפשר אחרת... על מסיבת בת מצווה אני מוותרת ואפילו שמלה חדשה מיותרת ולא רציתי שום מתנה, לא גדולה ולא קטנה. וכך ניצלתי בנס מדברי ארס לעג וקלס...

ז. ציוד ולבוש

לכולם בכתה היה ילקוט מעור, עם ידית וכתפיות ותאים ומנעול, מעיל צמר חם ומגפיים, נעלי סירה לבנות וגרביים, מפית אוכל ופרי לארוחה שאותם גם אני הייתי צריכה... כל בנות הכתה קבלו מהוריהן מתנה, בכל פעם שהאופנה משתנה, פעם שעון ופעם תליון עם פנינה קטנה, פעם חצאית פליסיי לבנה ופעם חולצה שחורה עם שני טורי רקמה לבנה. ורציתי גם שיהיו לי כמותן... ולמרות שהמצב בבית היה קשה, הייתי מאבא מבקשת ולרוב היה נאות ולי קונה. וכשעל שאלתי היה עונה, הייתי מתרגשת... ובכל קנייה הרגשתי שאני לא ענייה... לקח זמן ולאט-לאט השגתי כמעט, כל דבר שבעיניי יקר והפער בינינו הלך ונסגר... ואותן בנות, היו עבורי דוגמה וכמותן שאפתי להיראות.

ח. המעיל האדום

רוב עונת החורף הייתי רטובה, רועדת מקור וקפואה, בלי מטריה, מעיל ומגפיים החורף היה קשה כפליים... רק כשהייתי בכתה ח' סוף-סוף זכיתי, שאבא קנה לי בפעם הראשונה מעיל צמר אדום מתנה, עם שני טורי רקמה לאורך הרוכסן מעיל מקסים, מרשים וחם וזה עבורי היה חג... לבשתי אותו והלכתי לבית הספר, רציתי שיבחינו, שלא כרגיל, אני סוף-סוף לובשת מעיל חדש, אדום ומרשים, פיצוי על חורפים קשים... נכנסתי לכתה וישבתי במקומי, אך המורה בשיעור ביקש שאפשוט את המעיל, התעקש: "בכתה לא יושבים עם מעיל". התמרדתי, סירבתי וזה לא הועיל... התאכזבתי. בכיתי. היה מר לי וקר בלי המעיל שהיה לי כל כך יקר... צִיפיתי, שיאמר "תתחדשי"! שישים לב שיש לי מעיל יפה ולא לשבת בלעדיו כשכל גופי קופא...