שבי הוא מצב חריג בצבא. מאמנים חייל להיות חייל, ולמלא את תפקידו; ואם אינו איש צוות אוויר, איש מודיעין, או לוחם ביחידות למבצעים מיוחדים, אין מכינים אותו לאפשרות שייפול בשבי, פרט להסברים כלליים, שכנראה אינם רלוונטיים, על נפילה בשבי. מי שעברו תדריכים כאלה, יודעים עד כמה הם חסרי משמעות. ד"ר אל"ם מיכּי זייפה, פדוי-שבי ממלחמת יום הכיפורים, כיום מפקד גדוד הדם המטכ"לי, מציע להשתמש בניסיונם של פדויי-השבי, כדי להכין חיילים להתמודדות עם שבי (עמ׳ 217)
1.
על מדפי הספרים שלנו יש מעט מאוד ספרים, שכתבו פדויי-שבי, רובם ממלחמת יום הכיפורים
2, ועתה הצטרף אליהם ספרו של ד"ר אל"ם זייפה - ספר ראוי מאוד לקריאה, למרות שאינו קל, כיוון שיש בו תיאורים קשים של התעללות בשבויים.
'נקישות של תקווה', כותר ספרו, מזכיר את שיטת התקשרותו עם חבריו לכלא - נקישות על קיר התא.
סג"ם מיל׳ מיכּי זייפה, בן 28, היה רוקח במקצועו הצבאי, דוקטוראנט באוניברסיטה העברית בירושלים
3, ונקרא ערב מלחמת יום הכיפורים לשירות מילואים כקצין קישור לאו"ם על גדות תעלת סואץ. ביום השלישי למלחמה, שמונה באוקטובר 1973, שבו אותו המצרים בעמדת התצפית 'גרין' ליד מעוז 'אורקל' בצפון תעלת סואץ
4. לפני שנפל בשבי, כתב זייפה פתק קצר להוריו, ומסרו למשקיף או"ם צרפתי, שהיה עמו בעמדת התצפית, כדי שיעבירו להוריו. המשקיף העביר את הפתק למפקדתו, וזו העבירה אותו לצה"ל, אך הפתק לא הועבר להוריו. בעבודת בילוש מדהימה גילתה אותו חברה קרובה של זייפה באחד ממשרדי צבאנו; ורק אז, שבועות אחרי שנפל בשבי, בעודו מוגדר נעדר, הועבר הפתק להוריו (עמ׳ 16-14).
שמחתי לקרוא בספרו אימות לסיפורה של תיקי וידאס, ידידתי שהייתה קשרית בחדר המלחמה (חמ"ל) של החטיבה המרחבית 275 בצפון התעלה. תיקי, לדברי עוד פדויי-שבי ולוחמים, שמרה על קשר עם המעוזים בגזרתה עד נפילתם, וסייעה בחילוצם. את סיפורה העלתה בספר מדהים,
'קולות שתמיד אתי. 60 שעות במלחמת יום כיפור' (ספריית מעריב, 2004). בשנת 2004 נפגש זייפה עם תיקי וידאס, שכתבה לו הקדשה על ספרה (עמ' 183-182).
מלחמת הישרדות
מרגע נפילתו בשבי נכנס זייפה למלחמת הישרדות, שבה היה עליו לשמור על שפיותו ועל כבודו, למרות התעללות שוביו, ולנצח. לא אכנס כאן לפירוט ההתעללות. כששוחרר מהשבי, הוא נותר זקוף וגאה, אך גופו מצולק מהמכות שספג.
בסירה, שחצתה את התעלה, ניסה קולונל מצרי לזרוק את זייפה למים, ולהטביעו. כעבור כמה שנים סיפרה אמו, שראתה בעיני רוחה יתדות עץ וחבל, שמצילים את חייו. החיזיון הזה, כמו הרבה דברים אחרים, שאירעו במהלך שביו, נותרו סתומים (עמ׳ 37).
הרבה פעמים כיסו המצרים את עיני השבויים. זייפה מספר, שלמד לנחש לפי נקישות הכלים בחצר הכלא מה יוגש לארוחתם. "למדתי לראות בעיניים עצומות לרווחה ...", סיכם (עמ׳ 38).
מלחמת הישרדות אינה אירוע בודד, אלא סדרה ארוכה של התמודדויות, שבהם השיג השבוי ניצחונות קטנים. "כל רגע של חולשת דעת, של נפילת רוח, הוא רגע מסוכן עד כדי סכנת חיים ... כל הפסד קטן עלול להפוך עד מהרה לתבוסה אדירה" (עמ׳ 41). הוא קובע, "כישלון אינו אופציה" (עמ׳ 42). כדי לנצח את שוביו, בנה זייפה לעצמו עולם פנימי, שהיה רק שלו, וזר לא נכנס אליו. שני העולמות - מצד אחד הכלא, עולם הרשע, ומצד שני עולמו הפנימי - התנהלו במקביל, השיקו זה לזה, אך לא התערבו זה בזה. "פיצול העולמות נותר בראשי שלא מדעת ... אך היה שומר נפשי הנאמן ...", הוא קובע (עמ׳ 41). חיזוק נפשו הייתה דרכו להתמודד עם א̤ימי השבי. "בשלב מסוים ראיתי פרפר נכנס לתאי ... ראיתיו בצורה ברורה ... כשהייתי מרכין את ראשי ועוצם את עיניי הייתי רואה אותו שוב בעיני רוחי, ומיד לאחר מכן רואה את עצמי שוב בבית, עם המשפחה, עם החברים, באוניברסיטה ... והשובים לא הבחינו בכך ... הם לעולם לא יבחינו בפרפר. הוא שלי, ושלי בלבד" (עמ׳ 47)
5.
זייפה גייס את כל כושרו האינטלקטואלי כדי לגלות בתוכו כוחות חבויים. "אמונה ותקווה ... היוו את תחנות הכוח, שסיפקו לי את האנרגיות העצומות שנדרשו לי כדי להשיב מלחמה שערה ... גם [כש]יום השחרור נראה רק חלום רחוק" (עמ' 73).
" כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (
בראשית ל"ב, כ"ט), ציטט זייפה את הנאמר ליעקב אבינו, והעיר, כי הוא עצמו שרה עם בני בליעל ויכול להם.
הוא תמה על מקור חוסנו, וניסה לבדוק את הנושא. לדבריו, עובדת באגף השיקום של משרד הביטחון הסבירה לו, שילדותו הכשירה אותו להתמודד עם מצוקות. כיוון שאמו הייתה חולת שחפת, שהה זייפה בגני ילדים מחוץ לבית ואחר כך בפנימיית אונים בכפר-סבא.
השיבה הביתה
כמה ימים אחרי שהועבר למצרים, נשלח זייפה לכלא עבאסייה, שהתמלא בשבויים ישראלים, שהופרדו זה מזה, ולמעשה נכלאו בתאים בודדים. בסוף אוקטובר 1973 נכנס לשלב השלישי של השבי. בשלב הראשון, האָלים, דבר אינו צפוי והרשות נתונה. כלומר, התעללות חופשית ופראית בשבוי. בשלב השני המצב נרגע, האלימות קט̤נה ומונהגת שגרה. בשלב השלישי, הרגוע, זוכה השבוי להטבות (עמ׳ 108-106). פתאום קיבל מיטה, מזרן וחפצים. נראה, שככל שמצבם של המצרים בשדה הקרב הורע, כן הוטב מצב השבויים.
בתשעה-עשר בנובמבר הוחזר זייפה ארצה. אכל את הסוכרייה, ששמר, ונדר לאכול ביומו האחרון במצרים. מחסור בסוכר ליווה את שביו, והטביע בו תאווה למאכלים מתוקים עד היום. החזרה ארצה במטוס הצלב האדום הייתה טיסתו הראשונה בחיים. כמו פדויי-שבי אחרים, הדבר הראשון שרצה - מקלחת טובה (עמ' 166). זייפה מעיד, כי התרגש כשהמטוס נכנס לתחום האווירי של המדינה; וזה קורה לו מאז. בשעה 12.40 נחת המטוס, והוא שב הביתה.
בימים האחרונים לשביו, חשש זייפה פן תיפסק החזרת השבויים. זה לא קרה, וזייפה הגיע ארצה - רזה מאוד ועטור בשפם, שהותירו המצרים כשגילחוהו.
בלתי מובן
זייפה, בן יחיד להורים מבוגרים, הוגדר כנעדר, שגורלו לוט בערפל. למרות שלא סיפר להוריו על שירותו, הייתה אמו בטוחה, שהוא נמצא בעמדת תצפית, שפונתה בפרוץ המלחמה; והיא צדקה (עמ׳ 59-58). הוא תמה על כך ועל עוד אירועים בלתי-מובנים, שליוו את שביו. בבוקר חזרתו ארצה, הוריו לא ידעו על כך. אביו ראה ידיעה בעיתון, ש-47 שבויים יחזרו ממצרים באותו היום, והיה בטוח, שבנו ביניהם - כיוון ש-47 הם מ"ז, ואלה ראשי-התיבות של שם בנו (עמ׳ 179).
סכלות
אחרי מקלחת והחלפת בגדי השבויים במדי צה"ל, אכלו פדויי-השבי, ותוחקרו - הכל בבסיס חיל-האוויר בנמל התעופה לוד. אנשי חיל-האוויר, מספר זייפה, רצו לשאוב מפדויי-השבי מידע על נעדרי החיל. הצבא מנע משום מה מבני המשפחות להגיע לבסיס בלוד - שוב מעשה שמעיד על אי-הבנה ועל אי-התחשבות בפדויי-השבי ובבני משפחותיהם, והם ראו את פדויי-השבי רק בסוף היום, כשהגיעו לבתיהם. יומיים שלושה אחר כך נאספו פדויי-השבי לבית ההבראה 'מבטחים' בזיכרון-יעקב. כעבור כמה ימים הפך הצבא את המקום למתקן סגור, כביכול כדי למנוע ממשפחות נעדרים להיפגש עם פדויי-השבי.
החוויה במתקן בזיכרון-יעקב הייתה קשה. גם מבעד ללשון הזהירה של זייפה עולה סיפור נורא. המתקן בזיכרון-יעקב זכה לכינוי, 'סטאלאג זיכרון', ואין מי מפדויי-השבי שאינו משמיצו. "... התחקירים היו לעתים קשים ואף בוטים.
רבים מהחברים ראו במקום הזה כלא-שבי שני, לעתים קשה עבורם, נפשית, אף יותר מכלא עבאסייה.
"נשמעו תלונות על חוקרים שפנו לפדויי-השבי בלשון תוקפנית ואף בטון מאשים: ׳מדוע נכנעת?׳ הם שאלו, ׳מדוע חדלת להילחם?׳ ׳אילו סודות מסרת לאויב?׳ "הרעיון של היציאה ל'מבטחים' היה טוב אבל הביצוע כושל - ובמקרים מסוימים אף מזיק.
"הוא [המתקן ב'מבטחים'] נוהל בידי אנשים שלא ירדו לעומקם של דברים [ההדגשות שלי - אב"ץ], כאלה שלא הבינו את המשמעות של חוויית השבי, לא למדו באמת מה עבר עלינו, ולכן לא ידעו כיצד להתייחס אלינו" (עמ׳ 179).
יתר על כן, פדויי-השבי נאלצו להתמודד עם מערכת צבאית, שלא ידעה לטפל בהם
6. כמה מפקדים בכירים הגיעו לשיא - כמו קצין בכיר, ששכל את בנו במלחמה, והטיח בפני פדויי-השבי, שחזרו הביתה מוקדם מדי, והחלפתם מנעה מהמדינה הישגים מדיניים. מפקדים אחרים אמרו להם ללא בושה - "היינו מעדיפים לקבל אתכם בארונות" (עמ׳ 192), כיוון שהצבא אינו יודע לטפל בפדויי-שבי. זייפה מגדיר זאת כסכלות, שאינה ראויה לסליחה (עמ׳ 194). איני יודע האם פדויי-השבי התלוננו על דברי הטיפשות ומה נעשה עם הסכלים.
ובאותה ההזדמנות הוא מגניב ביקורת על המפקדים הבכירים, שאחראים למה שאיתרע במלחמה (עמ׳ 214).
חיים חדשים "... הגעתי לתובנה שחיי ניתנו לי במתנה, ומרגע זה ואילך אשמור בכל כוחי על מתת-אל זו ... אעבור את התופת ואחזור ממנה חי"! הוא כותב (עמ׳ 87). ואכן, הוא תכנן שאחרי שחרורו יקים משפחה וישלים את הדוקטוראט. זייפה עמד בשתי המשימות, ובנוסף חזר לשרת בצבא, והגיע לדרגת אל"ם
7.
הוא מצהיר, "החיים שניתנו לי במתנה, לא על מגש של כסף, מולאו בתוכן. מאז ועד היום אני מקדיש אותם, בתחושת שליחות להצלת חיים של אחרים ..." (עמ׳ 216).