זמן קצר לאחר פרסום תוצאות מדגם הטלוויזיה, הופיע ראש מפלגת כחול לבן בפני קהל מעריציו הודיע על נצחונו בבחירות, שילב זרועות עם שלושת שותפיו להנהגה ויצא עמם במחול. במבט לאחור הצעד הזה נראה פתטי, ולא חכם בכלל, אבל בעת שבוצע, הוא לא היה תוצאה של החלטה פזיזה, אלא צעד מחושב שתוכנן היטב.
הכיצד? תאמרו בוודאי. הרי לפי כל המדגמים, כמו גם כל הסקרים שקדמו לבחירות גוש הימין-חרדים זכה לרוב. רק במדגם אחד היה שוויון בין גוש הימין-חרדים לבין גוש השמאל-ערבים, וגם תוצאה זו לא יצרה גוש חוסם, כפי שהיה ל
יצחק רבין ב-1992. אז על מה השמחה? מה המטרה של הכרזת הניצחון?
התשובה פשוטה: המדגם, בדומה לסקרים שקדמו לבחירות, הראה כמות מנדטים גבוהה יותר לכחול לבן לעומת הליכוד. הם ראו בכך ניצחון. היה מובטח להם שאמצעי התקשורת יהדהדו את הכרזת הניצחון, ויניעו את התהליך שיגרום לציבור, ובעקבותיו למערכת הפוליטית לראות בכך ניצחון. איך זה היה אמור לעבוד, תבינו בהמשך.
הפעם היחידה בתולדות הבחירות בישראל בהם לא הוטלה הרכבת ה
ממשלה על ראש הסיעה הגדולה ביותר הייתה בעקבות הבחירות ב-2009. בבחירות אלה, לקדימה בראשות
ציפי לבני היה רק מנדט אחד יותר מאשר לליכוד בראשות נתניהו, אך מאחר ש-65 חברי כנסת ביקשו מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על
בנימין נתניהו, לנשיא
שמעון פרס לא נותרה ברירה והוא הטיל עליו את הרכבת הממשלה.
מעניין לזכור כי גם בעקבות הבחירות ב-2009 הכריזו גם בנימין נתניהו וגם ציפי לבני על ניצחון. התוצאה הסופית במקרה הזה מעידה יותר על היוצא מן הכלל מאשר על הכלל. ראשית, היה מדובר בהפרש של מנדט אחד בלבד. בנוסף, הבחירות התקיימו לאחר שלציפי לבני כבר ניתנה הזדמנות להרכיב ממשלה לפני הבחירות, בתנאים הרבה יותר טובים, וגם אז היא לא הצליחה להרכיבה.
לעומת זאת בעקבות הבחירות ב-2013 לא היה ספק מי ניצח בבחירות, למרות שגוש הימין קיבל רק 61 מנדטים. חוסר הספק נבע מכך שלליכוד ניתנו 31 מנדטים בעוד למפלגה שהגיעה למקום השני ניתנו רק 19 מנדטים.
ההחלטה על המנצח
אין חולק על-כך שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על כל מי ש-61 חברי כנסת או יותר ימליצו עליו לנשיא. מדוע בעצם? לא משום שהחוק מחייב זאת. למעשה אין שום מגבלה בחוק שמחייבת את הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על מישהו מסוים. הדבר היחידי שמחייב זאת הוא ההיגיון, והתקדימים. כך זה נעשה עד היום.
אך מה קורה אם אף אחד המועמדים לא מצליח להשיג 61 ממליצים? תתפלאו, אבל למקרה כזה אין תקדים, והחוק כאמור אינו קובע לנשיא שום כללים כיצד הוא בוחר. לא במקרה התייחס לאפשרות זו נשיא המדינה מר ראובן (רובי) ריבלין בהופעה בפני תלמידים בבית שמש. [
הנה קטע וידאו עם התשובה שהוא סיפק].
כפי שאמר ריבלין גם השבוע: "הנשיא לא בוחר את ראש הממשלה, העם הוא הריבון". אבל איך יודעים מה העם בחר? המדד הראשון והמוחשי היחיד שציין הנשיא בדבריו בבית שמש הוא: "מי הייתה הסיעה הגדולה יותר"?
בסופו של דבר, המצב בו לאף אחד מהמועמדים לא היו 61 ממליצים לא קרה גם הפעם, למרות שהוא היה עשוי לקרות, למשל אם זהות הייתה מקבלת את כמות המנדטים שנחזו לה בסקרים, והופכת ללשון המאזניים. גם הידיעה של כמה מהמפלגות בגוש הימין, שנתניהו יכול להגיע ל-61 ממליצים גם בלעדיהם, לא הזיקה.
אבל גם כך חשוב לדעת, שבין הבחירות לבין השלמת ההתייעצויות של הנשיא קורים אי-אילו דברים. אחד מהם הוא ההחלטה של המפלגות על מי הם ימליצו. כן. גבירותי ורבותי. ההחלטה מתקבלת אז. ולא - ההתחייבות שהם נתנו לבוחרים למי הם עומדים להמליץ לא מחייבת אותם. וכמובן לא את אלה שלא נתנו התחייבות כזו. אז איך הם מחליטים?
אכן חלק מהסיעות מופעלות על-ידי נטייה אידאולוגית עמוקה. ברור מאליו, שסיעת מרצ לא תמליץ על בנימין נתניהו, וברור גם, שאיחוד מפלגות הימין, הכוללת בין היתר את עוצמה לישראל, לא תמליץ על
בני גנץ. אבל יש לא מעט סיעות שהנטייה האידאולוגית שלהן גמישה יותר. למשל, מי ששם דגש על אכפתיות חברתית.
בנוסף, אין להכחיש כי קיימת גם השאיפה של חברי הכנסת, ובמיוחד ראשי הסיעות להישגים אישיים. הן הישגים שניתן להתייחס אליהם כהישגים לטובת הבוחרים, ובוודאי כאלה שיעשירו את קורות החיים הפוליטיים שלהם עצמם. אין לזלזל גם בידיעה שתמורת תמיכה בצד "הנכון" זוכים למעמד של אתרוג. כדי לקדם שאיפות אלה יש לחבור כמובן לכוחות המנצחים. וזה מחזיר אותנו לשאלה ששואל את עצמו פוליטיקאי כזה בסיום הבחירות - מי ניצח?
זו בדיוק הסיבה, שבעטייה יועצי התדמית של מפלגת כחול לבן יעצו לראשיה להתנהג באופן, שעשוי לצרוב בתודעה תחושה, שהעם החליט לבחור בהם. חשבו על מצב שבו לגוש הימין היו 61 מנדטים, אבל לכחול לבן היו 37 מנדטים, בעוד לליכוד היו רק 29. מי ניצח אז? יועצי התדמית של כחול לבן לא היו צריכים לבנות על הפרש כה גדול. הם ידעו שהתקשורת תשמח להדהד כניצחון גם הפרש קטן יותר, כמו זה שעליו הצביעו המדגמים הטלוויזיוניים.
הלחץ ה"ציבורי" של אמצעי התקשורת היה נותן לכמה מהמפלגות, שהאידאולוגיה הימנית שלהם פחות מובהקת, אמתלה להצטרף למי שנתפס כמנצח תמורת הישגים כאלה או אחרים. אל תשכחו שליברמן ישב בממשלת אולמרט ושדרעי ישב בממשלת רבין.
העובדה שבסופו של דבר הליכוד קיבל יותר קולות מכחול לבן, ואולי אפילו יזכה במנדט עודף, היא ורק היא טרפה את הקלפים לאסטרטגיית הניצחון של כחול לבן.
[
מאמרי בנושא זה בעקבות הבחירות הקודמות]
