ואף על-פי כן, ולמרות הכל

בנימין נתניהו נבון ומשכיל, וצמח בבית של היסטוריון ממורמר בעל יכולות מרשימות. גם הוא יודע כי למרות הכל להיסטוריה יש חוקים משלה. רחבעם לא הטיל את המיסוי הכבד על שבטי הצפון. הוא רק רצה להוסיף משהו למס הגבוה שגבה אביו וגרם בכך לחלוקת הממלכה, בכייה לדורות. המלכה הצרפתית (מארי אנטואנט? יש על כך חילוקי דעות) התבטאה כלפי העניים הרעבים כי "אם אין לחם - שיאכלו עוגות", וההמשך היה ליד חומות הבסטילייה. המאה ה-20 ראתה רבים כאלה. גם ישראל. גולדה מאיר לא הבינה, שהמציאות עלולה להשתנות כהרף עין. היא אמרה לא לויליאם רוג'רס ולמשה דיין ולגונאר יארינג, שהציעו מהלכים מדיניים מול מצרים, והעולם התהפך בדקה אחת בצהרי יום הכיפורים 1973. ה-economist הקדיש בשבוע שעבר את סיפור השער שלו לביבי. הוא השתמש בביטוי מדאיג, שעבר ללא תגובה. "נתניהו מנהל מדיניות של אל-פתרון" כתב השבועון הבריטי. לא למצוא פתרונות. לשמר את מי הביצה העומדים...

זה קורה

גם הוא יתעורר יום אחד למציאות חדשה. מדוע דווקא באותו רגע? מדוע דווקא על אותו עניין שאיננו יודעים מה הוא? האם השחיתות שלו לכאורה כפי שבאה לביטוי בתיקי 1000, 2000 ו-4000? האם במה שבוקע ממצולות בשערוריית הצוללות המצריות שלא הייתה כמותה בתולדות ישראל? אין לדעת. אבל יום אחד, ממקום בלתי צפוי, זה קורה. מפני שבניגוד לאשליה של בעלי השררה בשלטון, שלוגמים משיכרון הכוח ומהגרונות הניחרים שזועקים בכיכר העיר "היידה ביבי" ו"היידה שרה" ו"ביבי מלך ישראל" - יום אחד פולחן האישיות מסתיים בלי לדעת ולהבין, והריקוד סביב "עגל הזהב" נפסק באחת בלי שפיטרו את ה-די-ג'יי. ככה סתם. בדרך כלל זה קורה מפני שהשליט חש שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. להשתלט בתכסיסים מכוערים על התקשורת. להפחיד עיתונאים. להכפיש ולהשמיץ פוליטיקאים יריבים. בעיקר לשחוק את בית המשפט העליון. איילת שקד לא הספיקה? הוא ימנה למשרד המשפטים את יריב לוין. יום אחד, ברגע בלתי מצופה, זה יקרה. כיצד אני יודע? מפני שבמצבים כאלה של פולחן אישיות, של too good to be true, של יותר מדי טוב - זה הופך לרע, לרע מאוד מנקודת ראותו של השליט. למרות הכל להיסטוריה יש חוקים משלה. אחד מהם הוא הקש ששבר את גב הגמל. הקש ממתין. הגמל כבר כאן. [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]