יש משהו מפחיד, צריך להודות, באזהרות שהעבירו ראשי מערכות אכיפת החוק לראש הממשלה בנימין נתניהו. אני לא בטוח שהכול הבינו עד הסוף את משמעות הדברים. אולם מי שממש התעמק בניסוח של האמירות, שהבוטות שבהן הזכירה התבטאויות של ברוני פשע, אלה שהועברו בידי פרשנים-מטעם בערוצי הטלוויזיה, יכול היה להבין שמישהו ממש חושש לאבד את אחיזתו במוקדי הכוח שעד כה נחשבו למעין נחלתו הפרטית. "הבכירים" בפרקליטות ובמשטרה, כמו גם בבית המשפט העליון, מכירים מזה שנים בעוצמה הבלתי מוגבלת שהם מחזיקים בידיהם - והם בוודאי שלא רוצים לשמוט אותה מידיהם. הם גם לא רוצים לקבל על עצמם אמצעי פיקוח ציבוריים. המהפך השלטוני התקיים עוד ב-1977. אבל מנחם בגין לא הבין עד סוף ימיו, לדעתי, מה באמת היה צריך לעשות כדי שהשלטון יעבור, הלכה למעשה, ממחנה השמאל למחנה שהוא עמד בראשו. לכן, הוא הניח לאהרן ברק לנווט את הסכמי קמפ-דייוויד ולכן הוא התיר למערכת המשפט לקבוע את סדר היום. את האמירה שלו "יש שופטים בירושלים", מצטטים עד היום גורמים אינטרסנטיים אבל אינני בטוח שאפילו הוא הבין את משמעותם האמיתית. אני גם לא בטוח אם הוא היה חוזר על הדברים לנוכח השימוש הציני שנעשה בהם בידי אינטרסנטים פוליטיים. לשיא הגיעו הדברים לאחר הטבח שביצעו פלנגות נוצריות במחנות פליטים פלשתינים. ועדת החקירה הממלכתית שנכפתה על בגין כדי "לחקור" את האחראים לטבח הבהירה, למעשה, לכל מי שעוד פקפק בכך, שהשליטה האפקטיבית במערכות השלטון נשארה בידי קבוצה שבכלל לא התמודדה בבחירות. בגין הנדהם מצא את עצמו מעיד בפני מי שעד לא מכבר היה, כביכול, בן-בריתו. אבל ברק, כדרכו, "לא לקח שבויים" - והוא מיהר להראות מי הוא השליט האמיתי בעת שהוא כפה על בגין לסלק את שר הביטחון, אריאל שרון, מתפקידו. בגין מיהר לוותר על זכותו הלגיטימית לשלוט - ומשלב זה ואילך חלה ההתדרדרות שאיפשרה לברק, כמה שנים לאחר מכן, להפוך חוק תמים, לכאורה, הלוא הוא חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, למנוף ל"מהפכה חוקתית" שהוא הוביל בנחישות בלתי מתפשרת האופיינית לעריצים במדינות טוטאליטריות. במשך כל תקופת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון איש לא העז לעמוד בדרכו למרות שלא היה אפילו חבר כנסת אחד בקרב המצביעים בבית הנבחרים, בזמנו, שהתכוון למה שברק ראה בחוק. לא נאמר בו מאומה על יכולתו של בג"ץ לפסול חוקים או על ביטול העיקרון שרק למי שיש עניין אישי בנושא העתירה רשאי לעתור, הלכה המופיעה תחת הכותרת "זכות העמידה", או על כך ש"הכול שפיט". כלים אלה הפכו, למעשה, בידי ברק וכל אלה שנהו אחריו אמצעי להשתלט על כל הרשויות האחרות. על הרשות המחוקקת כמו גם על הרשות המבצעת. איש לא עמד בדרכו. "כל העולם משפט", קבע ברק, ואיש לא העז לומר לו לחזור לגבולות שכל מערכת המשפט במדינה דמוקרטית פועלת במסגרתן. עמותות אנרכיסטיות, משופעות בכספים שהגיעו מחו"ל, מיהרו לשחר לפתחו של בג"צ. בד-בבד, צריך לזכור שהיו לא מעט שתמכו בהשתלטות העוינת של שופטי בג"ץ על מוקדי הכוח השלטוניים. היו אלה, בעיקר, החברים באליטות הישנות שהפסידו, פעם אחר פעם, בקלפי. מחנה הימין התחזק מעת לעת - אבל השליטה האפקטיבית אף פעם לא ממש עברה לידיו. שרי משפטים אנמיים הפכו לעושי דברם של נשיאי בית המשפט העליון. וכל זה הוביל, כמובן, להיפוך מקבילית הכוחות הקיימת בכל משטר דמוקרטי. האיזון הופר - והגורמים השונים המרכיבים את הרשות השופטת הפכו לכל-יכולים. עוצמתם הבלתי מוגבלת הפכה למפלצת שמבקשת לאכול את כל מי שעמד בדרכה. ללא פיקוח ציבורי, ובגיבויו של בג"ץ, הפכו המשטרה והפרקליטות למוקדי כוח דורסניים. יועצים משפטיים הפכו לחורצי גורלות. קציני משטרה הכינו "רשימות חיסול" שנשלפו כל אימת שמישהו ניסה לבלום אותם. אולם כמו שקורה לכל עריץ, מוקדם או מאוחר, שיכרון הכוח הופך למכשלה - ובשלב הזה הוא מאבד את כל עולמו. וזה מה שקורה, לדעתי, בעת הזאת לכל המערכות הבג"ציות. הן הלכו רחוק מדי בחקירותיו של ראש הממשלה - כמו גם במקרים אחרים שבהם התברר "שנפתחו תיקים" רק כדי להכשיל מינויים - ונפשו של הציבור פשוט נקעה מהן. חלק מן הסלידה יצאה לאור בבחירות האחרונות - אבל זאת רק ההתחלה. לפתע הבינו מיליוני אנשים שכל מה שהתרחש לנגד עיניהם בשנים האחרונות היה מעין "מסע ציד" שנועד להשתלט על הגה השלטון בדרכים לא-לגיטימיות. אינני בטוח כיצד יסתיים הפעם המאבק הבלתי נמנע. אבל אני בטוח ששר משפטים נחוש, כמו גם שר לביטחון פנים שאינו חושש מפני "תפירת תיק" נגדו, ידעו כיצד לשים קץ להשתוללות שעברה עלינו בשנים האחרונות.