ממש לפני כתיבת מאמר זה אני חוזר מסיור רגלי ברחוב "קלפטון קומון", הרחוב המרכזי של שכונת "סטמפורד היל" שברובע "הקני", בלונדון שבבירת בריטניה. המראות היהודיים - של חגיגת הילולת רבי שמעון בר-יוחאי, הם מהממים. הכל החל כבר אמש, עם שקיעת החמה. מדורות, מדורות הודלקו בכול בתי הכנסת וכול בתי המדרש הרבים שברחוב הסואן והצבעוני הזה. בכול מדורה ומדורה רקדו וצהלו מעשרות ועד מאות יהודים חרדים, רובם חסידיים, ומבני העדה יוצאת עדן שבדרום תימן, כשלדיהם הרבים (בלי עין הרע...) מפזזים סביבם. המוזיקה האדירה - של "ואמרתם כוח לחי לרבי שמעון בר יוחאי", "אמר רבי עקיבא" ושירים חסידיים רבים אחרים (בלשון הקודש ובאידיש), רעמה מרמקולים אדירים ונשמעה למרחקי המרחקים של הרובע הזה.
לאחר השעה 23 עדיין הייתי ישוב באוטובוס מספר 253 שעבר ברחוב הסואן הזה וממש מול בית המדרש של חסידות ויזני'ץ - מונסי - לונדון ליחחה מדורה גדולה עם שירה רבת עוצמה. מלפני ישבה יהודייה חרדית ובמושב שממולה ישבה אישה מוסלמית שחורה עם כיסוי ראש. המוסלמית, בחיוך של תמיהה, פנתה ליהודייה החרדית ושאלה אותה לפשר "חגיגת היהודים". היהודייה הסבירה לה בנועם על הצדיק ועל המדורות לכבודו ביום ההילולה. המוסלמית הודתה לה בחיוך ואח"כ הסבירה בהתלהבות לצאצאייה את פשר החגיגה ופיארה את עניין הדביקות ההיסטורית בצדיק היהודי הנשגב. היום - ל"ג בעומר תשע"ט, וממש לפני כתיבת שורות אלה, פסעתי ברחוב הסואן הלה ועיני צפו בהילולה הנמשכת של בתי הכנסת ותלמודי התורה.
כבר בתחילת הרחוב - ממש ליד בתי האוכלוסייה המוסלמית הכללית וזו מטורקיה, הושמעו השירים ברמקולים של בית הכנסת "ברוכים הבאים", בית כנסת חסידי. אח"כ היה הפארק שבמרכז הרחוב מלא במוזיקה יהודית זהה כשקרוסלות הילדים מסתובבות במהירות ללא הרף ומלאות בזאטוטים חרדים קטנים עם פאות, עם כיפות שחורות ועם קרחות מתנוצצות. בקצה הפארק, ממש ליד מרכזים מסחריים סואנים ומול אוטובוסים עמוסים לעייפה, רקדו ופיזזו ילדי תלמוד התורה של חסידות בלזא בשכונה והמלמד מנצח על שירת הרמקולים. זה היה פשוט קידוש שם שמים אדיר. הנוכרים שעברו במקום, או שהציצו מכלי התחבורה, לא פעם מחאו כפיים ואף פיזמו את המנגינות. הולכי רגל מקומיים הצטופפו בסקרנות וחייכו מששמעו על מה החגיגה.
האוכלוסייה כאן היא ברובה מוסלמית אדוקה ביותר, עם כיסוויי ה"בורקה" לנשים ועם הזקנים וכיסויי הראש ומחלצות מסורתיות לגברים. הם הגיעו לכאן מאפגניסטן, מפקיסטן, מהודו וגם מארצות ערב. לצידם חיים שחומי עור מאפריקה, חלקם נוצרים וחלקם מוסלמים, וישנם שם אנגלים לא מעטים. אלה הן שכבות אוכלובסיה בינויות ומטה. היהודים החרדים הם מיעוט בקרב אוכלוסיית "הקני", מה שלא גורם לחיכוכים דתיים ואתניים, ומנגד מביא להרמוניה ולדו-קיום נדיר. כשאתה מספר למישהו ב"הקני" על כך שהתקשורת הישראלית מלאה בסיפורי ה"אנטישמיות בבריטניה" הם יכולים להתפוצץ מצחוק. העיתונים וצלמי התקשורות הבריטית והזרה עסוקים היום בתיעוד הדו-קיום הזה. אבל מחשבותיי מפליגות ברגעים הללו לכיווניים אנטי דתיים יהודים ואוטו-אנטישמיים רחוק מפה, אלפי מילין, על חופו המזרחי של הים התיכון. קרי, בארץ הקודש - בארץ ישראל.
הפוך על הפוך
בעיר לונדון מכהן אדם בשם צדיק קאהן כראש העיר. זהו מוסלמי ממוצא פקיסטני. האיש לא הוציא איסור כלשהו לעריכת המדורות הללו בגלל ה"מצב הבטיחותי" כפי שעשה ראש עיריית ירושלים, אדון ליאון, עם כיפה לראשו ואשר נבחר אך ורק בזכות הקולות החרדיים. האיש הזה מלונדון, להבדיל ממר עמיר כוכבי, ראש עיריית הוד השרון, לא הורה למהלי המוסדות היהודים בעיר לא לרשום בע"ה או בס"ד בראש מכתביהם הרשמיים. האיש הזה איננו צורח שוב ושוב, כראש העיר, נגד ה"אחוז העולה" של חרדי העיר, כמו שעושה זאת רון קובי מטבריה. חגים יהודיים מכובדים כאן בדחילו וברחימו על-ידי הנכרים ואינם ללעג ולמעמסה כמו בקיבוצי השמאל, כמו ברמת אביב בתל אביב וכמו בשאר המרכזיים החילוניים האנטי דתיים בישראל.
פה, בלונדון, וגם בשאר המדינה הבריטית, אין השמאל עסוק יום-יומית נגד הדת היהודית והוא אינו מנסה לטפול על היהדות את כל הסיבות שבעולם לבעיית הדו-קיום עם האיסלאם בפרט ועם דתות אחרות בכלל, כפי שהשמאל בישראל עושה זאת ברחוב הערבי בישראל. הגיע הזמן שאזרחי ישראל ידעו כי המאבק נגד היהדות והאוטו אנשימיות נגדה הם חזקים קודם כל בישראל, ובמיוחד בריכוזייה החילוניים - האנטי דתיים, כשזרעי הפורענות הם באקדמיות הישראלית.
הגיע גם הזמן לחשוף כי ה"עלייה לישראל" איננה בהכרח מוצא מ"אנטישמיות" דימיונית אלא צורך של השלטון הישראלי בעוד ועוד בני אדם שיסוככו בגופם נגד ה"חמאס", ה"חיזבאללה" ושאר הבעיות ה"ביטחוניות". גם באנטוורפן בבלגיה, בניו-יורק שבארה"ב, במלבורן שבאוסטרליה ובעוד מרכזים יהודיים הומים בדתיים ובחרדים חגגו במדורות ובמוזיקה את יום הילולת הצדיק הזה - רבי שמעון בר יוחאי, ולא נקלעו לעימותים עם המשטרות המקומיות או לאיסורי מדורות והשמעת מוזיקה כמו בטבריה, בירושלים, בתל אביב ובעוד ערים וישובים במדינת ישראל.
אלה הן עובדות מוצקות לחומר המחשבה של אזרחי מדינת ישראל, חילוניים, דתיים וגם לערבים, הנשענים על תעמולת השמאל היהודי והאוטו אנטישמי.
