משלל הנושאים בפרשת בהעלותך, אבקש להתמקד בסיפורן הכואב של הנשים בפרשה זו. כואב הוא סיפורה של מרים, אחות בכירה, של משה, אחות שהייתה בשבילו מהרגע הראשון לחייו. משה חייב את חייו למרים.
מרים, האחות הבכירה, היא זו שהשגיחה, דאגה וחרדה למשה, כשחייו הטלטלו בתיבת גומא ביאור בין רוב הסיכויים, שכמישה וכיליון ממתינים לו בתהומות הנהר ובין סיכוי קלוש לזכות בחיים. מרים היא זו שעיניה צופות ומלוות אותו, היא זו המביאה את המינקת מן העבריות, את האימא של משה שתיניקו.
מצער, כשיש למרים ביקורת על אחיה הצעיר, המובעת מתוך כאב, ולביקורת זו מצטרף האח אהרון, היא לא זכתה לאוזן כרויה וללב פתוח מצד משה, כאשר היא אומרת בכאב: "הֲרַק בְּמֹשֶׁה דִּבֵּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִּבֵּר.." במדבר י"ב פס' א'.
גם אם אינני שותף לביקורת של מרים על משה, מצער, שהתגובה לביקורת אינה סבירה והעונש אינו מידתי הגם שהמעניש אינו משה.
מרים, שגייסה את האח אהרון לביקורת, היא מאוד דומיננטית מבין השניים בהשמעת הביקורת. ראיה לכך, למרות שמדובר באהרון ובמרים האחים המביעים מחאה, פסוק א' בפרק י"ב פותח בלשון נקבה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וַאַהֲרוֹן בְּמֹשֶׁה עַל אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית אֲשֶׁר לָקַח...".
אם האישה הכושית היא ציפורה המדיינית, זו אישה הראויה לכל הערכה על כך שהיא ואביה סעדו פליט הבורח מהשררה המצרית. ואם זו אישה אחרת, אין הצדקה שצבע עורה יהיה סממן המצביע על נמיכות קומה ובוודאי שאין הצדקה להגחיכו.
התגובה לביקורת של מרים מגיעה באותו פרק בפסוק י': "... וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשֶּׁלֶג". מרים נענשה במחלה קשה, האוכלת בבשרו של האדם. בפגע הקשה והמייסר האוכל את בשר האדם לא נענש אהרון, כי כאמור הוא לא היה כה דומיננטי בביקורת על משה, כפי שהתבטאה מרים.
לא אכנס לשלל הדיונים הארוכים בספרות חז"ל, האם האישה הכושית היא ציפורה - "שֶׁנָּאָה בְּנוּיָה וְנָאָה בְּמַעֲשֶׁיהָ" (ספרי במדבר, פסקה צט) או האם מרים ואהרון התלוננו על נישואי משה לאישה נוספת על פני ציפורה המדינית שחומת העור.
אני מצר, על העדר יחס בין כעס על ביקורתה של מרים, אחות בכירה, על מה שנראה לה התנהגות לא הולמת של משה, האח הצעיר, ובין העונש שהתבטא במחלת עור קשה, שחייב הסגר מחוץ למחנה והשפלה "וְאָבִיהָּ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָּ" (במדבר י"ב, פס' י"ד).
מצער, שכל מה שעשתה מרים למען משה בעבר לא עמד לזכותה כדי להקל עליה בעונש שהוטל עליה. ניתן היה לסיים את ההתדיינות לא בפגיעה אלימה בגופה של מרים. ניכר שמשה חש כאב גדול לנוכח העונש הכבד, ותחושה זו באה לידי ביטוי בתפילת הצעקה לעבר ההשגחה האלוקית - "אַל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר י"ב, פס' י"ג).
עם כל כאבי על עונש לא מידתי שספגה מרים, אני מבקש להסתייג מהצבעים בהם צבעה מרים את ביקורתה, שהייתה נגועה, למרבה הצער, בנגע גזעני בדברה אל משה "עַל אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִּׁית אֲשֶׁר לָקַח, כִּי אִשָּׁה כֻּשִּׁית לָקַח" (שם, י"ב, פס' א'). מצער, שמרים ירתה חיצי לעג לעבר צבע עורה של אישה.
אני נוטל מהפרשה את החובה המוטלת עלינו לכבד כל אדם יהיה צבע עורו אשר יהיה. אין פוסלים אדם בשל צבע עורו. ואם אדם כשל בביקורת, התגובה חייבת להיות מידתית. מרים כשלה בביקורת על צבע העור, התגובה כלפיה לא הייתה מידתית.
