כהן בוחן אם כן את גלגולי האירוע שהחל כמעט לפני שבעים שנה. בסוף שנת 1950 הוחלט במחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית להקים מעברה באזור "המועצה האזורית שער הנגב" ויו"ר המרכז החקלאי אברהם הרצפלד פנה לד"ר גיורא יוספטל מנהל מחלקת הקליטה וחבר הנהלת הסוכנות שיש להקימה ללא דיחוי והיא עתידה להכיל כ-250 משפחות. הקרקע הייתה פנויה (אך לא התאימה לגידולים חקלאיים), התאפשרה הזרמת מים למקום אך הפוטנציאל התעסוקתי העתידי לעת הרצפלד - נמוך. משרד העבודה התנגד בעוצמה רבה להקמתה לאור העובדות הללו ובלא הסכמה ואיתור של אגף התכנון, נראה צעד הקמתה כבלתי הגיוני. למרות זאת, החלטת יוספטל להקימה נבעה מהצורך "בפיזור האוכלוסייה" ומתוך אמונה שהעולים יעבדו כשכירים במושבים ובקיבוצים. כך הוחלט להקימה בנ.צ. 112103 בין גבים לדורות. אריה אפרת, חבר דורות וראש המועצה הראשון של "שער הנגב", הוביל את מהלך התנגדות להקמתה. הצטרפו אליו "המרכז החקלאי" "ומפעל הנגב". סייעה לכך גם התנגדות משרד העבודה ואכן בסתיו נמסרה הודעה למועצה האזורית כי המעברה לא תוקם בתחומה. בראשית נובמבר 1950 נודע לאריה אפרת כי על-אף ההבטחה שקיבל, בכל זאת תוקם המעברה וזאת בשל זרם העולים הגובר ואף קיבל מסר "שהיא תקום תוך חודש". אליעזר ברוצקוס מהאגף לתכנון טען כי מעברת גבים-דורות הוקמה רק כשלב זמני ועדיין לא באתר המקורי, במקום שצריך לקום "מרכז עירוני-כפרי", כפי שיקומו בכל מועצה אזורית בארץ, ובו ירוכזו מפעלי תעשיה הקשורים במוצרי החקלאות המקומית ובמחצבי האזור.

מחלקת הקליטה של הסוכנות מינתה את בן ציון גלר, חבר קיבוץ רוחמה, לנהל את המעברה, ומשימתו הראשונה הייתה הקמת כמאה אהלים לעולים שאמורים להגיע כבר אחרי שבועות, אולם בפועל, העולים הראשונים הגיעו למקום כבסר בפסח 1951. ב-20 באפריל 1951 הגיעו אם כן העולים הראשונים במשאית שהנהג "שפך אותן" (שלוש משפחות מכורדיסטן) כפי ששופכים חול. אתר המעברה נקרא בתחילה בשמות שונים לבסוף נבחר השם "גבים-דורות" כדי להסתיר את העובדה שהיא ממוקמת בנגב אליו העולים לא רצו להגיע. בפברואר 1951 קיבל אריה אפרת הוראה לספק לעולים שירותים מטעם המועצה האזורית ובמאי אותה שנה הסביר את התנגדות יישובי המקום: "המעברה... הוקמה באזורנו בלי שמחלקת הקליטה, או מוסד אחראי אחר, בא בדברים אתנו". בהמשך העלה אפרת נימוקים שונים, בעיקר כלכליים, לסירובה של המועצה וקיבוציה לקבל על עצמה את האחריות למתן שירותים למעברה. בין היתר נאמר על -ידי הקיבוצים, כי רק עתה החלו המשקים להתאושש מההרס של מלחמת השחרור; כל הקיבוצים סובלים מבצורת קשה; המצב הכלכלי לא מאפשר למועצה להטיל מיסים על יישוביה לצורך הקליטה; כן כי על הקיבוצים מוטלות משימות לאומיות נוספות. על-אף זאת, רבים מחברי הקיבוצים התגייסו במסירות ועל חשבון זמנם לעבודה, להוראה ולסיוע במעברה. אפרת הדגיש שוב שאין כל אפשרות לגבות מיסים מתושבי המעברה ולכן המועצה לא תוכל להגיש את השירותים המקובלים ללא תקצוב. אפרת התחייב למלא בקשה אחת של הגורמים המיישבים - איוש תפקידים מרכזיים במעברה על-ידי חברי הקיבוצים. אפרת התחזק בהתנגדותו לאחר שכנראה שבמועצה שמעו על הצלחת המועצה האזורית "עמק הירדן" לפרק את מעברת צמח ולהעבירה לאזור אחר.

במועצה האזורית שער הנגב טענו כי מיקום המעברה המתוכננת "יפגע באופי ההתיישבותי-שיתופי של האזור". היה זה נימוק שהובן על-ידי המפלגות בשמאל אך לא התקבל על דעת בן-גוריון והימין. המועצה המשיכה לסרב ולתת שירותים אך במקביל נמצאו מספר חברים ממשקים בסביבה שהסכימו לטול על עצמם תפקידים במעברה. תחת לחץ גובר והולך הסכים אפרת כי המועצה תשמש "צינור" להעברת כספי הממשלה למעברה וכן להעמיד בעת הצורך את רכבי המועצה (תמורת תשלום) לרשות שירותי המעברה. בהחלטה זו הפרה המועצה האזורית את "צו המוניציפליזציה" ובמשרד הפנים החליטו שלאחר סירוב מתמשך של אנשיה וראשיה לנקוט צעדים נגדה ולהפסיק את כל ההקצבות שניתנו לה אם זו תמשיך בסרבנותה לטפל במעברה ולדאוג לשירותים בה. על אף חומרת המצב השיבה המועצה במכתב נגדי שבו חזרה והודיעה כי איננה מתחייבת לאספקת מים, לא להזנת ילדים, ולא לממן סעיפים אחרים. אט אט נכנעה המועצה ותחת לחץ כבד של משרד הפנים, החלה לתת שירותים למעברה ובהמשך לעיירה שדרות ולראות בה חלק מהמועצה האזורית. עיקר חששם של הקיבוצים היה שהמעברה תיהפך לישוב קבע ותפגע באופי הכפרי של האזור (בהנחה שתושביה נמשכים למסחר ולא לעבודה הגופנית). ראש המועצה המשיך לנסות ולשכנע את משרד העבודה ואת הסוכנות להעביר את המעברה מהאזור אך ללא הצלחה.

תחילה נהגו להביא את העולים למעברה במשך היום אך לאחר שרבים מהם התנגדו לרדת ומחשש שהם יירתעו מהנגב השומם, הוחל להביאם לאתר המעברה בשעות החשיכה. עיתים הובאה משטרה על-מנת להוריד את העולים הסרבנים מהמשאיות. את חג הפסח הראשון עשו העולים במעברת באר טוביה ובמעברת דורות-גבים החלו אותה עת בהנחת התשתיות. בנובמבר 1951 שהו במעברה 64 משפחות אך בהמשך רבות עזבו להרי ירושלים. במקומם הובאו עולים יוצאי אירן, אפגניסטן, כורדיסטן, לוב, ומיעוט קטן הגיע ממרוקו. ראוי לציין שהמראה השומם הותיר רושם קשה על העולים שדימו את המעברה כרחוקה מכל ישוב. תחילה גרו באהלים ואחר כך עברו לצריפים. בקיץ להטו המבנים ובחורף הוצף כל השטח כתוצאה ממחסור בניקוז מתאים. הציוד שקיבלה כל משפחה כלל: מיטות, מזרוני קש, 2 שמיכות לנפש, פרימוס, 2 סירים לבישול, צלחות וכוסות לתה, שולחן עץ מתקפל ושישה כסאות. גודל הצריף היה 12 מ"ר ובכל מיטה ישנו 2 ילדים בשיטת "ראש וזנב". הביגוד היה דל, ובתום תקופה ארוכה החלו לקבל הקצבות כספיות לביגוד. את אספקת המים הביא צינור בקוטר 3 צול שלפתחו עמד תור ארוך במשך כל היום. מים חמים לא היה בנמצא ומעט סבונים וחומרי ניקוי סופקו על-ידי הסוכנות. שירותים הוצבו מעל לבורות ספיגה וריח צחנה תמידי שרר באוויר. חשמל לא היה ונעזרו בפנסי לוקס. הרוב הקדים ללכת לישון עם רדת החשכה. בבוקר יצאו הגברים לעבודה ואחרים ניסו מזלם בעבודות מזדמנות. גן ילדים נפתח במקום ואילו בית הספר עמד שומם אליו הגיעו הילדים רק כדי לאכול צהריים במסגרת "מפעל ההזנה". כתב בן ציון גלר חבר רוחמה ומנהל המעברה: "רבים הייסורים של תושבי המעברה... האמנם חייבות היו מאות נפשות לצמוא למים ימים שלמים... הייתכן להקים מעברה בנגב ללא אספקת לחם... האמנם ייתכן שמאז קיום המעברה בדורות לא ראו תושביה צנצנת לבן, או לבניה, או ירקות כלשהם, למרות שמכונית משא גדולה של "תנובה" עוברת יום יום את המעברה בדרכה לבאר שבע?...היענשו התושבים שהסכימו לגור 130 ק"מ דרומה מתל אביב?...במקום לחם טרי קיבלו העולים לכרסם לחם אפוי בן שלושה עד חמישה ימים...קרח בל יראה ובל ימצא". גלר המשיך למנות את זלזול המוסדות בצרכי המעברה היום-יומיים והתפלא על כוח הסבל של העולים ומידת התמדתם. אחות טיפת החלב שהוזמנה לעיתים רבות, לא מצאה זמן להגיע דרומה אלא אחת לחודש. גם חנן היימן, מנהל לשכת העבודה הראשון וחבר קיבוץ דורות, קבע כי תחושת הבדידות והעזובה השוררת בקרב הנער מסכנת את המשך פיתוחה של המעברה.

למרות תיאורים אלה המשיך ראש המועצה האזורית אריה אפרת בהשמעת ביקורת על חיי המעברה והצעירים שאינם פרודוקטיביים: "הצעירים שידענו לנצל אותם בעבודה, יושבים עתה בחיבוק ידיים וללא פעולה יעילה עד רדת הלילה. מרבים לשחק בקלפים, לשתות משקאות משכרים, כי אין אפילו קולנוע שם, להוציא את עודפי הכסף. גרוע מזה, ללא תכלית הוא גורל הנער שעבר את גיל בית הספר, וטרם נתקבל לעבודה. מסתובבים במעברה... סוחבים משמש וענבים מהכרמים הנטושים... נוסעים למגדל (אשקלון) ומתעסקים בסחר ירקות ופירות... מורים טובים אינם הולכים לבית הספר במעברה...על חינוך לערכים כלל אנושיים אין לדבר כמובן". לתמונה קשה זו נוספה ביקורתם של נערים מהנער העובד בדורות שנשלחו להקים תנועת נוער במעברה ודיווחו שהילדים נראים מוזנחים ואין איש מטפל בהם לאחר תום יום הלימודים. אפרת לא התייחס כלל לעובדה שהעולים הובאו למקום ללא תשתיות, ללא מים ובתקופה הראשונה אף ללא מזון שגויס מהקיבוצים בסביבה. אפרת סירב לראות במחסור בתעסוקה הולמת סיבה "להשתמטות מהעבודה" וניסה לקשור זאת באופיים של העולים.

מנהל מחוז הדרום במשרד העבודה מנחם ברבש (שמונה על-ידי שרת העבודה גולדה מאיר) קבע באוגוסט 1950 כי באופן כללי אין תעסוקה למעברה מלבד סלילת הכביש לרוחמה. ואכן במאי 1951 הוחל בסלילת הכביש וכ-65 מפרנסים מהמעברה מצאו עבודה שם. בשלהי 1952 הסתיימה הסלילה וראשי המשפחות נאלצו לחפש עבודות זמניות בחקלאות באזור (פועלים שכירים). בראשית 1953 הוחל בהגדלת מספר ימי העבודה שניתנו למפרנסים במעברה – עבודות דחק – שסופקו בעיקר על-ידי "הקרן לתעסוקה" של ההסתדרות. ההקצבה החודשית למעברה הייתה 190 ימי עבודה בחודש והימים חולקו על-פי קריטריונים של מספר הילדים במשפחה. בעלי משפחות גדולות עבדו כ-4 ימים בשבוע ואילו הרווקים - יומיים בשבוע בלבד. שכר המינימום הגיע ל–.19 ל"י ליום (בשנת 1953) ובאותה עת חיו בממוצע במעברה 470 נפש מהם כ-207 כשירים לעבודה – 66 נשים ו-141 גברים. כשליש מצאו פרנסה באגוד השומרים, בקיבוצים דורות ורוחמה ובעבודות מזדמנות באזור אשקלון. עבודות זמניות: רוב העבודות החקלאיות הסתיימו עם תום העונה וכך קרה גם עם סלילת כביש רוחמה. העסקת עובדים מחוץ לאזור: חברת "מקורות", המעסיק הגדול במקום, נהגה להעסיק פועלים שהגיעו מחוץ לאזור שלנו במחנה בניר-עם, ובכך "תפסו" מקומות עבודה של מפרנסי המעברה. בעת סלילת הכביש לרוחמה, תחת לחצו של ברבש, נהנו תושבי המעברה מתעסוקה מלאה. סיבה נוספת - התנגדות הקיבוצים לעבודה השכירה. הקיבוצים אסרו עבודה שכירה בבתיהם מבחינה אידאולוגית (מתוך חשש לניצול) ולכן לא היו פתוחים לקליטת עולים לעבודה במשקיהם. אלמנטים נוספים שהקשו על התעסוקה: העדר תחבורה מסודרת אל מקום העבודה, בעיות בניהול לשכת העבודה במעברה, הלנת שכר של מעסיקים כלפי העולים, מחסור לעבודה מכניסה ומתאימה לנשים, נתמכים רבים של משרד הסעד במעברה כמו זקנים, נכים וילדים. בנובמבר 1952 התקבלה החלטה שלא להקים משקי עזר בצד האהלים משום מחסור במכסות מים דבר שהקשה עוד יותר על אספקת המזון הטרי. אברהם עופר ממשרד העבודה תיאר את המצב הקשה: "הלשכה סגורה כחודש ימים... הפועלים יוצאים בעצמם לחפש עבודות ויש נדידה ממקום למקום. רבים עוזבים עבודות קבועות וחיוניות במשקים על-מנת לקבל עבודות זמניות איפה שמשתלם שכר גבוה".

ראש המועצה המשיך כשנה וחצי לאחר הקמתה, כמבטא את עמדת הקיבוצים, לשאוף ולהעבירה למקום אחר (לחסלה). המפגש בין חברי הקיבוץ לעולים התקיים רק בשטחי השדות והמטע, והוליד ניכור מחד וקנאה של העולים בתנאי חייהם של הקיבוצניקים מאידך (באותה שנה לדוגמה הוקמה היאחזות נחל עוז). שתי פעולות בוצעו מטעם הקיבוצים. האחת, קייטנה עבור ילדי המעברה בקיץ 1953 שהתקיימה בדורות, וניסיון לא מוצלח להקים מועדון נוער במעברה. פעם בשנה הוזמנו תושבי המעברה לדורות על-מנת לצפות בסרט. אפרת ניסה להסביר את ההתנגדות להקמת המעברה עקב היכולת הדלה של המועצה "שער הנגב", ואילו חבר דורות, חנן היימן טען "שהנוער העובד" מקיבוץ בארי לא עשה מספיק בהדרכה במעברה, חברי הקיבוץ התעלמו מהבעיות שם והוא חשש שצורה זו של ריכוז פועלים שכירים-עולים אינה צורה מוצלחת לקליטה והיא עלולה להנציח את הניגודים המעמדיים בעתיד. כהן מציג על סמך תעודות ומחקרים את הפער שנפער בזמנו, בראשית שנות החמישים, בין העולים במעברה לבין קיבוצי "שער הנגב" ורואה בו מקור למתחים חברתיים-כלכליים-תרבותיים שנמשכו לתוך העשורים הבאים. מחד-גיסא, העולים שהגיעו חסרי כל, הובאו לאזור (שומם) בו לא רצו ושוכנו בתנאים מחפירים ללא תשתיות, תעסוקה והנהגה חברתית, ומאידך-גיסא, הקיבוצים המאמינים באידאולוגיות שמאל המונעות מהן לקבל את הפועלים כשכירים, הנתבעים מהממסד למלא משימות לאומיות חשובות באותו סדר גודל כמו למשל יישוב הנגב, ביעור הבערות ועוד, והם לחוצים מאוד בכל הנוגע למחסור בכוח אדם. הקיבוצים אינם אם כן מצליחים לגשר על הפערים התרבותיים-חברתיים ואף מתבדלים ונמנעים מלפתוח שעריהם בפני העולים. הנהגת האזור, המועצה האזורית, מובילה התבדלות זו שהופכת לקיר של זרות, ניכור ואף שנאה בטענות לכאורה המתבססות על קשיים כלכליים ואי יכולת מוניציפלית לספק למעברה את צרכיה ובכך יוצרים את הפער הנ"ל שמלווה את בני העולים כבר דור שלישי. כפי שכתבנו בתחילת "הפוסט", הספר כולל פרקים רבים על ראשיתן של אופקים ונתיבות, כולל טבלאות וסיכומים ומומלץ לקריאה לכל מי השואל עצמו היכן ואיך צמחו הפערים בין העולים לחברי הקיבוץ בראשית שנות החמישים.