הַכַּוָּנָה וְהַתּוֹצָאָה
אָז נִשְׁלְחוּ הַנִּשְׁלָחִים לָתוּר וּלְדְוֵּח
אַךְ הַמֵּידַע שֶׁהֵבִיאוּ לֹא מְשַׂמֵּחַ
אֱמֶת מַכְאִיבָה וְלֹא נֶאֶמְרוּ לְתֻמָּם
לָכֶן הַפְּרָשָׁה נִסְמְכָה לְזוּ שֶל מִרְיָם
בְּרַם מְלוּמָדִים פָּעֲלוּ עַד אֵין חֶקֶר
אֵיךְ אוֹמְרִים אֱמֶת שֶׁתִּשָּׁמַע שֶׁקֶר
וּלְדַבֵּר סָרָה בְּכַוָּנָה שֶׁהָאֱמֶת לְעַוֵּת
אַף אִם תְּדַיֵּק וְאֶת הָאֱמֶת תְּצַטֵּט
לֹא עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף הָאָרֶץ תִּנָתֵּן
בִּכְדֵי לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ צָרִיךְ לְשַׁנֵּן
עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ גָּם נִלָּחֵם וְנוּכַל
וְגָם יִיטַב לְמִי שֶׁיָּדוֹ אֵינָה בַּמַּעַל
אַף כִּי נֶאֱמַר אֵי שָׁם לְמַעַן תֶּדְעוּן
כִּי ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַחֲרִישׁוּן
זֶה יִתְרָחֵשׁ אִם גָּם אַתֶּם תּחַרְשׁוּן
כִּי נִסִּים שׁהָיוּ שׁוּב לֹא יִתְרַחֲשׁוּן
לעוות האמת כדי לשנות משמעותה
נסמכה פרשת שלח לך-פרשת המרגלים לפרשת מרים
שלקתה על עסקי דִּבָּה שדברה באחיה, כדי ללמוד מכך שאלה (המרגלים) שנשלחו לרגל את הארץ, לא למדו לקח מִקּוֹרוֹת מרים הנביאה. הכתוב נועד ללמד כי יש ודברים האמרים בלחשושים אחרי גבו של האדם שנוגע בדבר, אף אם הם אמת, הם פוגעים בו כי הם נאמרים בלי ידיעתו בְּשַׁנּוֹת משמעותם ובשוות להם מסתורים. זה קורה כאשר הדברים נאמרים בלחשושים שלא פנים אל פנים. זה אשר קרה עם המרגלים שנשלחו על-ידי משה בצו האלוהים לרגל את הארץ. הם הונחו על-ידי משה, לתור את הארץ לארכה ולרחבה ולספר את אשר ראו עיניהם ואכן המרגלים תרו את הארץ ארבעים יום מדרום לצפון ולתוך הארץ ושבו אל משה ואמרו לו אל מול כל העדה:
"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא והאשכול ענבים שנשא על כתפי שני בני אדם מִגָדְלוֹ וזה פריה (יג/כח), אבל העם היושב בה יושב בערים בצורות והאנשים הם "יְלִדֵי הָעֲנָק" הם ועֲמָלֵק שזנב בנחשלים בבני ישראל בצאתם ממצרים להכותם, הוא יושב בנגב וחלק מעמי כנען
החתי והַיְבוּסִי והָאֱמֹרִי יושבים בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן (יג/כט) בעשותם כן עשר מהמרגלים עשו קנוניה ביניהם כדי להפיל אימה על העם באמרם המסקנה אליה הגיעו והערכתם כוחם של יושבי הארץ:
"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק ממנו" (יג/לב). למרות שהתאור היה אמת ועונה על הנחיות משה מהם לאמור:
וראיתם את הארץ מה היא ואת העם הַיֹּשֵב עליה החזק הוא ישב בה, הטובה היא אם רעה ומה הערים אשר הוא ישב בהנה הבמחנים אם במבצרים ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אַיִן והִתְחַזַקְתֶּם וּלְקחתם מפרי הארץ (יג/יח, יט כ,). ואמנם כך עשו הנשלחים, תארו את מצב הארץ תאור אמת, אך נשמעו כהפחדה בכך הואשמו בהוצאת דבת הארץ. הקב"ה בקש להענישם כפי שעשה במרים הנביאה שאף היא דברה אמת ולמרות זאת נענשה, כך גם עם הנשלחים המכונים מרגלים (הלכו ברגל בארץ לארכה ולרחבה) גרמו לכך שהעם כלו יענש על-פי הדווח של המרגלים למרות שעשו משמשה בקש מהם לעשות. והשאלה מה פגום בדבריהם? הלא הם בצעו שליחותם כפי שנצטוו לעשותה ומסרו לשולחיהן את העובדות והתרשמותם מהארץ, כהכנה לכבוש את הארץ לרשת אותה. אף על-פי כן הואשמו כמוציאי
דבת הארץ (יד/לז) האמנם, הלא הם תארו המצב קים במדויק, אלא מאחורי דבריהם הסתתרה כוונה להפיל אימה על העם כדי להניא אותו מלכת אחר יעודו. נראה כי זאת הייתה כונת העשרה (עושי הקנוניה), זאת אנו מסיקים מהאמור שם:
ויהס כלב את העם אל משה יאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה (יג/ל). המסקנה היא שגם אמת שנאמרת בכוונה לפגום במדובר בו, א מעותת את האמת ונחשבת
"דבה רעה".
עצת ה' למשה לדעת מול מי הוא מוליך את ישראל
הקב"ה יָעַץ למשה ולא צִוָּה עליו לשלוח אנשים לתור את הארץ אמר לו: ֹ
שְלַח-לְךָ אֲנָֹשִים וְיָתוּרוּ את ארץ כנען אשר אני נֹתַן לבני ישראל (יב/ב), זאת אם אתה - משה הרואה את העם מתאוננן ומתלונן כל הזמן, ואינו מוכן למלחמה והוא לא ילחם לְכִבּוּשׁ הארץ כי איננו יודע מי מצפה לו שם, לכן אמר הקב"ה למשה:
שלח לך אנשים נבחרים מהשבטים לרגל את הארץ. למסקנה זו מגיע רש"י מהמלה לך שבאה אחרי שלח, עשה זאת לפי שקול דעתך. פרשת המרגלים מתרחשת בסמוך
למעמד הר סיני ולאחר
חטא העגל, כאשר כבר אמר ה' אל משה: עד אנה
ינאצוני (ירגיזוני)
העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל הָאֹתוֹת אשר עשיתי בקרבו, אַכֶּנּו בְּדֶבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי-גדול וְעָצוּם מִמֶּנּוּ... (יד/יא,יב). משה שאהב את העם הסורר הזה, פתח בהגנה עליו באמרו לקב"ה, אם תעשה כן, מה יאמרו הגויים ששמעו כי העם שבחרת בו והוצאתו ממצרים באותות ובמופתים, אתה מְכַלָּנּוּ, ומציג בפני ה' מעין שאלה:
מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם (יד/טז). מפני שהעמים היושבים שם חזקים ולא יוכלו להם. אמר הקב"ה למשה ההתלוננות וההתאוננות שבאים כאשר רע במקצת לעם הזה, אשר דבר זה הפך לדבר שבשגרה והרי הם חזרו על התנהגותם זאת פעמים רבות שנאמר:
וינסו אֹתִי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי (יד/כג) פעמים על הים, פעמים במן פעמים בשלו שנים במים במרה ורפידים, ואחד בעגל ואחד במרגלים) כבר היו דברים מעולם. השאלה האם צריך להוכיח את כוח האלוהים שהוא בלתי מוגבל, על כך אומר "מדרש הגדול":
ועתה יגדל נא כוח אדני - זה הוא שאמר הכתוב:
ויאחז צדיק דרכו וטהר-ידים יֹסִיף אֹמֶץ (איוב, יז/ט). אמר רב הונא: ויאחז צדיק דרכו - זה הקדוש ברוך הוא שהוא צדיקו של עולם, דכתיב בֵיהּ:
טהור עינים מראות רע (חבקוק א/יג) יוֹסִף אֹמֶץ - זה הקב"ה שהוא מַעֲצִים כוחן של צדיקים שיעשו רצונו. כלומר, צדקת הצדיקים היא מגבורת ה', בכך שהוא ברא אדם המסוגל להיות צדיק. הקב"ה קבל את בקשת משה, אך בלא כלום אין, ומר לוהעם הזה שיצא ממצרים איננו משתחרר מהרגליו להיות נכנע ומצפה לתשועה מבלי שיעשה די הצורך לעצמו. לכן הקב"ה דחה את ענשו ולא ביטל אותו כליל לאמור:
במדבר הזה יפלו פִּגְרֵיכֶם וכל פֻּקֻדֵיכֶם לכל מספריכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינתם עלי (יד/כט) בכך העניש ה' את דור המדבר ומנע כניסתו לארץ, להוציא צאצאי כלב בן יפנה ויהושע בן-נון, שלא נתנו יד לקנוניה.
לא בכדי מסתימת הפרשה במצות ציצית
אחרי אשר קראנו מה עוללו המרגלים, בא הכתוב ומזהיר אותנו לאמר: כי לא כל הנראה בעין
צריך לראותו כפי שהוא נראה, כי יש בתוך הדברים הנאמרים דברים שבלב. אתה אומר דבר וחושב אחרת ובכך אתה מטעה את השומע. בקש הקב"ה לעשות ציצית כדי לראותם ולזכור תמיד לֹאמַר את האמת ולא לנהוג אחד בפה ואחד בלב. לעתים הלב מסיט את האדם לעשות את הרע לפיכך נאמר:
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כדי שבמעשינו יום יום נתנהג בהגינות וּבְיֹשֶׁר מול זולתנו. ונאמר עוד
"למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי" רק אז נחשב לקדושים לה' במשמעות אנשים ישרים תמימי דרך. כאן מלמדת אותנו התורה את
"תורת המדות" היא
"האתיקה" יש ומעשה אחד נחשב פסול בנסיבות שנעשה ואותו מעשה יכול להחשב כמעשה כשר בנסיבות שנעשה. למשל פעולת הריגה, כאשר הדבר נעשה מתוך כונה זדונית הוא מגונה ועושיה מגונה וההורג בר עונשין וכאשר ההריגה נעשית במילוי תפקיד להצלת נפשות ולמנוע פגיעה בעם בהשגחה כגון בעת מלחמה או בעת מילוי תפקיד הגנתי, נחשבת ההריגה מעשה תקין ואף יותר מזה. ודי לחכימא ברמיזה.
כֹּל הַמְּמַלֵּא חוֹבָה הֲרֵיהוּ מְשֻׁבַּח וּבְהֵפִירוֹ חֹק יְגֻנֶּה כְּעָבַרְיָן שֶׁסָרַח
לֹא בִּכְדִי בְּתִתֵנוּ בְּבֶן אָדָם אֵמוּן יֵשׁ וְהֲפָרַתו תָּמִיט על הַמֵּפֵר אָסוֹן
לְפִיכַךְ הָחוֹטֵא וְעוֹזֵב הוּא זוֹכֶה וְאִילוּ הַמוֹעֵל בְּאִמּוּן שׁוּב לֹא יִנָקֶה
וְנֶאֱמַר לֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבָבְכֶם וְגָם לֹא תִהְיוּ זוֹנִים אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם
כִּי אֱלֹהִים רוֹאֶה אֶתְכֶם תָּמִיד וְאֵינֶנּוּ מוֹחֵל לַמּוֹעֵל בְּאִמּוּן בְּמֵזִיד
רַק צָרִיך לִרְאוֹת בְּזֻלְתָך כְּעַצְמְךָ בְכַךְ תְּקַיֵּם אֶת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ
זֹאת הַתּוֹרָה שֶׁצִוָּה ה' אוֹתָהּ לָנוּ מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב הוּא נְתָנָה לָנוּ
יָכוֹל כֹּל אָדָם בֶּן בְּרִית אוֹ תּוֹשָׁב וְילֵךְ תָמִים אִתָּנוּ כֶּבֶן בְּרִית נֶחֱשַׁב
כֹּל שֶׁעָלָיו לָדַעַת שֶׁבְּחֵקֵנוּ יוֹשֵׁב וּבָנוּ הוא יִתְחַשַּׁב 