הקדמה לספר זה כתב ב-8 אוקטובר 2017 עָלִי מוּסָה עַקְלָה אֶל-כַּעְבִּי מאוניברסיטת מישָאן, הפקולטה לתרבות שבעירק. הוא מציין כי המחַבּר וָלִיד אֶל-בָּעָאז, חוקר מוסלמי מומחה בְּנוֹשׂא "מַדַּע הדָּתות" לָמַד במוסד נוצְרי-קתולי באוניברסיטת יוסף הנוצרית בבירות במשך ארבע שנים וזכה במאגיסטר בנושא: "עזרא הסופר בדתות המאמינות באברהם אבינו".
בספר מחקרים על-אודות עזרא הסופר, יהודי עמארה ויהדות אל-עוזייר, שם קבור עזרא הסופר, העיירה קלעת צאלח והעיירה עלי אל-ג‘רבי. החוקר מודה בהקדמתו שיהודי עירק תרמו ליסוד עירק כמדינה מודרנית עוד בשנות העשרים של המילניום הקודם.
בפתח הספר מביא המחבר את דבר פרופסור ששון סומך על עיר הולדתו עמארה ודברי ד"ר סעידה ששון משה. שני החוקרים הישראלים מציינים את שִּבְחָהּ של העיר עמארה עיר ילדותם.
בתחילת הספר מציג המחבר את תמונת המלך פיצל הראשון בביקורו בבית הכנסת בבגדד בשנת 1921 עת הגדיר המלך את המושג "אזרחי עירק" כתושבים ללא הבדלי דת, שכולם עירקים: "כולנו מוסלמים, יהודים ונוצרים, שייכים למוצא היסטורי שמי אחד".
וָליד אֶל בָּעָאז מסתמך במחקרו על 58 מחקרים ומסמכים שונים, 17 עיתונים וביטאונים ו-6 אזכורים אלקטרונים שונים.
הספר יצא לאור בשנת 2019 בערבית וכולל צילומי מסמכים ותמונות היסטוריות של חכמי בגדד, שמות חברי הוועד היהודי החילוני בעמארה שויתרו על הנתינות העירקית ותמונות מסמכים על-אודות היקף אדמות הווקף של עזרא הסופר.
ראוי לציין שוָלִיד אֶל בעָאז, לא היה מוּדע לשני ספריו של משה דבורי ז"ל שיצאו לאור בישראל: "עמארה עיר בין הדקלים" בעריכת ניר שוחט והשני יצא לאור בשנת 2005 בעריכתי.
בפרק הראשון של הספר מדבר וָליד אודות היהודים בכלל ומציין שהיחס אליהם במזרח היה יחס של שיתוף פעולה וטוב יותר מִיַּחסם של האירופים שגרשו קהילות יהודיות ופגעו בהן.
וליד מביא בפרק זה ניסיון נועז להפיכת עירק כמולדת ליהודים ממזרח אירופה על-ידי קליטתם בדרום ארץ הנהריים ומסתמך על דברי ד"ר פרינז גרובה הגרמני בזיכרונותיו וכך כותב וָליד בספרו בעמוד 20: "לא פעם ניסו ארגונים יהודיים, אנגליים וצרפתיים לשכן בעירק קבוצות איכרים יהודים מאירופה המזרחית בגלל שטחים ריקים, עשירים במים ומעוט אוכלוסייה שעוסקת בחקלאות.
בשנת 1907 שיגרה "אגודת השיכון היהודית" iCA שבלונדון שפעלה בשיתוף פעולה עם "האליאנס הישראלית" שבפריס את נייגו IEGO אל בגדד. לצורך בדיקת הנושא שהה שם כחמישה חודשים והכין הצעה בה הביע דעתו החיובית לאפשרות אכלוס היהודים באזור. הוא הציע לאכלס אותם באדמות כאצ'ם פחה, חותן הסולטן הטורקי עבד אל חמיד בצפון עירק. עוד הציע אכלוס חמישים אלף יהודים רוסים ופולנים.
שר האוצר הטורקי, ג'אוד בך, יהודי שהתאסלם תמך גם הוא ברעיון. אך הסולטן עַבְד-אֶל-חָמִיד סרב לתמוך. כאשר החלה התנועה הציונית היא התעיינה ברעיון וההסולטן עבד אל חמיד חשש מהשתלטות התנועה הציונית גם על עירק.
המלך פיצל הראשון בעת ביקורו בלונדון בשנת 1933, קיבל הצעה לאכלֵס מאה אלף יהודים מגרמניה באזור החידקל התחתון בין אֶל-עָזִיזִיָּה וְכּוּת אֶל-עימָארה, תוך כדי מתן הקלוֹת כספיות לעירק במקרה שתתקבל ההצעה. אך ממשלת עירק סירבה לקבל ההצעה.
עוד וָלִיד מְסַפּר בפרק הראשון, אודות הישוב היהודי בדרום עירק בעמארה ובבצרה ומפרט במיוחד אודות תלייתו של שפיק עדס, סוחר יהודי אמיד שתרם רבות למוסדות בעירק. למרבה האירוניה, ימים מספר לפני משפטו בבית הדין הצבאי בראשות הקצין עַבְד אַלּלָא אֶל נַעְסָאנִי, תרם עדס שלוש מאות אלף דינאר עירקי לצבא הצלת פלשתין העירקי, סכום שאז היה שווה כמיליון ומאתיים אלף דולר. עדס הואשם באשמת שווא כקומוניסט - ציוני ונידון לתליה. ניסיונות להצלתו לא צלחו, גם לא בתיווך שלטונות בריטניה וארה"ב. וָליד אינו מצדיק את המעשה האווילי ועומד על ההשפעות השליליות שמעשה התלייה השליך על יהודי עירק לרעה.
בהמשך הוא מפרט את ההצקות ביהודי בצרה במהלך השנים בהן הואשמו היהודים במיני האשמות שווא ומביא שמות 14 מהם תוך פירוט עיסוקיהם וגיליהם כן מפרט שמות היהודים שנהרגו בתקופת שלטון
מפלגת הבעת׳.
בפרק השני מפרט אודות יהודי עמארה ארגוניהם הקהילתיים, בתי הספר היהודיים בעיר ואודות יהודי עמארה ופלשתין. מספר אודות שלום דרויש ואחרים ויציאת היהודים מן העיר. וָלִיד אֶל בַּעָאז מציין, שעוד בימי יוסף פלביוס, היסטוריון יהודי, מהמאה הראשונה הוזכר מישאן. גם בנימין בן טולילה מזכיר שביקר את קברו של עזרא הסופר בשנת 1165 והעריך את מספר היהודים שם באלף וחמש מאות נפשות. וליד מציין שהמקור הכי קדום לשם "עמארה" נמצא אצל איטלקי בשם "קאספרו באלבי" שאמר: "ביום 16 אדר 1580 בשעה שלוש בלילה הגענו למקום הממוקם ליד גדת הנהר השמאלית בשם "אל עמארה".
בפרק השלישי מספר על יהודי עלי אל ג׳רבי ועל סלמן דרויש, על בית הכנסת בעיר ובית העלמין והאישים יהודיים בעיר. הפרק הרביעי מוקדש ליהודי קלעת צאלח, בית הקפה בעיר, יהודי העיר ואודות התנועה הציונית בעיר. הפרק החמישי, מדבר על יהודי אֶל-עוּזיר שם קבור עזרא הסופר, הווי החיים ואישים יהודים בולטים בעיר. הפרק השישי, הוקדש להגירת היהודים לפלשתין, מצבם בישראל, חלום השיבה לעירק כן מובאים שני שיריו של פרופסור שמואל מורה ושיר תגובה עליהם.
ספר זה עניין אותי במיוחד מאחר שגם אני יליד העיר עמארה, ממנּה ברחתי בגיל 16, דרך הוֹר אֶל חֲוֵיזָה (בִּצָּה רְחבת מְמָדים המפרידה בין עירק לפרס). בילדותי זכיתי לבַקּר ב-"עִיד הַזִּיָארָה" הוא חג השבועות, חג הבכורים שהעירקים הפכוהו לחג הביקורים בו זכיתי בילדותי לבקר את אצל קברו של עזרא הסופר ולהשתתף בהילולא לכבודו.
וָלִיד מזכיר את סניף תנועת החלוץ בעיר (כתב בטעות: "נמיר" במקום "עמיר" ומציין שמספר חברי התנועה בשנת 1949 בעמארה מנה 85 חברים ואחד עשרי מדריכים. וליד אל בעאז מזכיר את יהודי עמארה, את שכונת אֶל צָאבּוֹנְצִ'יָּה או אֶל קָאדִרִיּה בהּ גָּרתי בילדותי שם נמצא בית הכנסת היהודי ובית הספר בו למדתי האסכול הסמוך לכנסיית "אם האבלים".
יקצר המצע מלספר את מעלותיו של ספר חשוב זה ויטיבו חוקרים באקדמיה לעיין בו וללמוד את תוכנו וכן היהודים יוצאי העיר עמארה ומחוז מישן להשיגו וליהנות מחידושיו.
תודה לך מר וָלִיד אֶל בַּעָאז שזכיתי לקרוא במֶחְקָריך ותפילתי היא שֶׁיִכּוֹן השלום במזרח שלּנו לטובת כל תושבי האזור כדי ליהנות משיתוף פעולה כלכלי, תחבורתי, תיירותי, רפואי, מחקרי ומדעי.
