X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
יום כיפור הוא עבורי יום של צום ומחשבה על כל החטאים, הגדולים והקטנים, שחטאתי לאורך כל השנה על כך אני חושבת ומכה על חטא רק בראשית ערב יום הכיפורים ולאחריו, אני מתמסרת לקריאת עיתונים וספרים ושינה מתוקה חליפות
▪  ▪  ▪
יצירות צבעוניות [צילום: פלאש 90]
[צילום: באדיבות שמחה סיאני]

מקרים טובים קורים לי מדי פעם ולכן, אני קוראת לעצמי בשם נוסף: "שמחה בארץ הפלאות". להלן רשימה שכתבתי זה עתה ובטוחני, שתסכימו עמי שמתאים לי השם הנוסף שאימצתי לעצמי בארץ נפלאה שכזאת! מקרה שהיה, מפותל ככל שיהיה, כך היה:
אני מאוד אוהבת את יום הכיפורים. אווירת קודש שורה מסביב, שקט נפלא..., אפילו ילדי השכנים לא בוכים ומציקים ביום הזה. ואני, מכינה עצמי לקראת היום הקדוש והנורא: מתרחצת, מדליקה נרות, גם נר נשמה עבור הוריי, חנה ויוסף סיאני ועבור אחותי, שרה'לה. אני אוכלת "ארוחה מפסקת" ומסתכלת בשקיקה בשלושת הספרים שקניתי מבעוד מועד ב"סטימצקי", הסמוכה לביתי, ובשני העיתונים שקיבלתי: ישראל היום, וידיעות אחרונות.
יום כיפור הוא עבורי יום של צום ומחשבה על כל החטאים, הגדולים והקטנים, שחטאתי לאורך כל השנה. על כך אני חושבת ומכה על חטא רק בראשית ערב יום הכיפורים ולאחריו, אני מתמסרת לקריאת עיתונים וספרים ושינה מתוקה חליפות.
אין לי שעות של יום ולילה. אני קוראת, מתעייפת, הולכת לישון, קמה, קוראת, מתעייפת והולכת שוב לישון וחוזר חלילה... והזמן, אץ רץ, ואת תחושת הרעב והצמא איני מרגישה. ופתאום, השעון מורה על רבע לשש בערב. "הו, מאוחר", אני סחה לעצמי ומזדרזת ללבוש בגד בהיר, כובע על הראש ואצה לבית הכנסת של הטורקים הניצב בסמטה מול ביתי.
אני שמחה שעוד לא תקעו בשופר. מתפנה עבורי כיסא בקדמת בית הכנסת, והפיוטים הבוקעים מפי הגברים, יפים וממיסים את הלב. איני מתמצאת בכל התפילות, אך אני חשה שהקב"ה מקבל את תפילותיי. לעיתים, תפילת הדיוט כתפילתי, הנאמרת בכוונה גדולה ובלב שלם, מתקבלת במרומים ביתר חשיבות מתפילתו של תלמיד חכמים. שלוש ברכות אני מאוד אוהבת: ברכת שמע ישראל, ברכת המזון וברכת הכוהנים.
בילדותי, בהיותי בת חמש וחצי, ידעתי בעל פה את כל הברכות. מדי פעם, אני שוב מזכירה בסיפוריי את אבי, יוסף חיים סיאני ז"ל, שהיה מעיר אותי בשלוש לפנות בוקר ומלמד אותי תורה, כי לא היה לו בן ממשיך. הוא ידע שחייו קצרים בשל אי-ספיקת כליות בה לקה, ובאין דיאליזה באותם ימים, נפטר אבי בן 45 בעודי בת חמש וחצי ובקיאה בכל הברכות.
מאז ועד היום עברו עשרות שנים, ובאין לי אב הממריץ אותי לשנן, ללמוד ולקיים את הברכות, הכל נשתכח ממני. רק מתיקותן נותרה בלבי ואני מאמינה בהן ובמברכים. אנשים שאני מסייעת בידם רוצים לקנות לי מתנות, אך אני מבקשת מהם שיברכו אותי ואת צאצאיי ודיי בכך.
ובכן, שמעתי את תקיעת השופר, כל ישותי רעדה לשמע התקיעה, השברים והתרועה... עצמתי עיניי והתפללתי לקב"ה. ביקשתי בקשות עבור ילדיי, נכדיי ועבורי. התפילה הסתיימה וחברה, הגרה בסמוך לביתי, הזמינה אותי אליה לקפה ועוגה, "לשבור את הצום", אמרה. ישבנו ונהנינו מעוגת האגוזים שהכינה ופטפטנו על הא ועל דא, כדרך נשים. לאחר שהודיתי לה ונפרדתי ממנה לשלום, נחפזתי לביתי, התלבשתי, התאפרתי ואצתי לסינמטק לראות סרט.
על נערות ופרחים
שבתי לביתי ברגל. האוויר היה צח, קריר מעט ונעים, אוויר ירושלמי צלול כמים. והנה, בדרך הביתה, אני רואה שלוש נערות יפות יוצאות מחצר חשוכה במושבה הגרמנית, מצחקקות בהתרגשות ונושאות בידיהן פרחי נייר ענקיים, צבעוניים ויפהפיים.
קראתי להן וביקשתי מהן למכור לי את אחד הפרחים. הן חייכו אליי ואמרו: "אנו לא מוכרות את הפרחים, הרגע הכנו אותם אצל משפחת אנטמן. את יכולה להיכנס אליהם הביתה, הם עדיין מכינים את הפרחים ועוד קישוטי סוכה". "עכשיו"? שאלתי בתמיהה, "כמעט 23:00 בלילה". "כן, זה בסדר. תגידי להם שאנו שלחנו אותך".
אזרתי עוז ופניתי לחצר החשוכה והגעתי לביתה של משפחת אנטמן. צלצלתי בפעמון, אישה יחפה בלבן פתחה לי את הדלת ובעיניה פליאה בראותה אותי. "סליחה", אמרתי, "הבנות עם הפרחים שלחו אותי לביתכם. אני מבקשת לקנות פרח כזה לסוכה". "אנו לא מוכרים את הפרחים...", ענתה לי האישה בלבן. הייתה זו בעלת הבית, אביגיל.
"בבקשה, תיכנסי", אמרה ופתחה בפניי את דלת ביתם. נכנסתי פנימה ועיניי נפקחו לרווחה מרוב התפעלות. על הכורסאות מימין בחדר הענק ועל שולחן הסלון הנמוך, נחו פרחים גדולים ומרהיבים בכל צבעי הקשת. ממול, בראש שולחן ארוך, ישב יואב אנטמן, בעל הבית, שבתו, רות, לצדו וחברותיה: אלה, אליה ואופיר ישבו מסביב לשולחן והכינו קישוטים מרהיבים לסוכה.
כולם הרימו אליי עיניים והפסיקו לרגע ממלאכתם, ואני, המורגלת לקהל שומעים, הצגתי את עצמי: שלום, אני שמחה סיאני, סופרת ומספרת עממית ותושבת הרחוב הזה במושבה הגרמנית".
"באמת", תמהה אביגיל. "כמה זמן את גרה כאן"? אמרתי שאני גרה ברחוב זה כבר 33 שנים. "איך זה שלא ראינו אותך עד עכשיו? את יודעת, גם אני משוררת ובקרוב אוציא לאור את ספר השירים השני שלי. הנה, תראי את שני ספריי", אמרה ושלפה שני ספרים מהמדף שבספרייה.
"בינתיים הספר נראה כך, אך כשיצא לאור, ייראה הרבה יותר יפה", התנצלה. כנראה שזה העתק שמש חשבתי בלבי. "כשתקיימי השקה לספר, תודיעי לי ואבוא", אמרתי. "ברצון", חייכה אביגיל, "בשמחה".
"אז מה יהיה עם הפרח? יש לכם חומרים לעוד פרח שאני אכין ואשלם תמורת החומרים, כמובן"? "אני אתן לך פרח אחד", אמרה נערה אחת, הכנתי שני פרחים ואתן לך אחד מהם".
"וו'אוו', תודה רבה לך...", "אליה", אמרה הנערה וחייכה במבוכה למראה שמחתי ושבה להביט ביצירה הבלתי גמורה שנחה לפניה על השולחן, חוככת בדעתה איזה צבע של נייר תשלב במרכז הקישוט לסוכה, האם תכלת, ירוק זוהר או כחול כהה?
העולם קטן
"אני מכיר אותך", אמר לפתע יואב והביט בי מעבר לשולחן שהיה גדוש ביצירות צבעוניות. "אותי"? תמהתי. "כן, אותך. את חברה של כרמלה שעבדה איתי בקליניקה, נכון? פגשתי אתכן לפני מספר שבועות כאן, ברחוב, ליד הבית שלנו".
בשנייה הראשונה לא זכרתי אותו, אך כשאמר שהיא עבדה איתו בקליניקה, נזכרתי בפגישה עם כרמלה, חברתי ב"הדסה ישראל", שעבדה כאחראית המרפאה בקריית יובל וגם הייתה מפקחת על כל המרפאות בירושלים. כרמלה יצאה לגמלאות, וזו הפעם הראשונה שהם נפגשו מאז עזבה את העבודה. הפגישה האקראית הייתה משמחת וחשתי, כצופה מן הצד, שהקשר המקצועי ביניהם היה פורה.
אחר כך סיפרה לי כרמלה בהתרגשות, שיואב היה מורה לספרות ולתנ"ך בראשית דרכו, אחר כך יצא ללימודי הדוקטורט שלו והיום הוא פסיכולוג ופסיכואנליטיקאן. בעבודתם, הם הקימו קבוצה להורי בנים פגועי נפש וקבוצה נוספת של מתבגרים שעברו משבר אחד, קבוצה, שלדבריה, אף אחד בארץ לא הקים זולתם. היא המשיכה לדבר בשבחו של האיש גם כשישבנו לשתות קפה ב"ארומה" במושבה, וההתרגשות ניכרה בפניה.
חשבתי בלבי, איזה עולם קטן, דווקא לביתו של ד"ר יואב אנטמן נקלעתי בשעה כה מאוחרת, והרגשתי לא נעים שלא זכרתי את פניו. תמהתי, איך הוא זכר אותי, למרות שלא שהיתי במחיצתו בפגישה ההיא יותר מחמש דקות!
"כן, עכשיו אני נזכרת", אמרתי. "האם אתה מלמד אותן איך מכינים קישוטים לסוכה בכל שנה"? "לא, רק שלוש-ארבע שנים אני יושב עם המשפחה ועם החברות של בתי בתום יום הכיפורים, ואנו נהנים להכין את הפרחים והקישוטים לסוכה. מי יודע אם בשנה הבאה נכין אותם שוב, כי כל הבנות תלכנה לצבא". "אל תדאג, אני אבוא בעז"ה בשנה הבאה לסדנא שלך ואצור עמכם יצירות יפות כאלו ואחרות לסוכה".
"את נראית מיוחדת עם הכובע והפרח", החמיאה לי אביגיל. "תודה", עניתי, "אני גנדרנית מאד". "כן, אבל זה נעים לעין לראות את שילוב הצבעים שלך", אמרה. "ועכשיו, תבחרי איזה פרח את אוהבת", והצביעה על הפרחים שנחו על הכורסאות. "תודה. אני מבקשת את הפרח עם הצבע הירוק למעלה", אמרתי בהתרגשות והצבעתי על הפרח שרציתי. אביגיל נטלה אותו והגישה לי.
האושר בא בטיפות
חברים, כמו שכתבתי באחת מרשימותיי כאן, בניוז 1, האושר בחיינו בא בטיפות. עלינו לאסוף את טיפות האושר הללו, וכשעצוב לנו, להיזכר בהן, להתעודד, לדלג מעל מהמורת הצער ולהמשיך הלאה למשימה הבאה!
הבטחתי שאביא להם במתנה את ספרי: "האישה ושפמו של הצבוע", שעמד בתצוגה ב"מוזאון ישראל" באגף הנוער בזמנו. החלטתי גם, שאכין חפיסת שוקולד עטופה בנייר עטיפה יפהפה אותו קיבלתי מידידי, יגאל שער, המתגורר בשוויצריה, עבור אליה הנדיבה.
בטרם לכתי, ביקשתי שיצלמו אותנו לתעד את החוויה. לא שמתי לב איך הגעתי הביתה, כאילו עשיתי קפיצת הדרך או טסתי על-כנפי נשרים. הגעתי עד שער הכניסה לבנין ונדהמתי שלא זכרתי שהלכתי את כברת הדרך הזו..., כל כך הייתי מאושרת.
הבטתי בסוכה שבנה שכני הטוב, שכבר טרח והקים אותה בגינה בקדמת הבית בעזרת שני בניו, סוכה ששנינו קנינו. אנו נוהגים להזמין את השכנים לבוא ולהתארח בסוכה והשמחה רבה. כל אחד מהמוזמנים מביא משהו לסוכה: האחד מביא בקבוק יין, השני פירות, השלישי עוגה... וההרגשה היא של משפחה אחת גדולה שבה יש צרפתים, תימנייה, פולנייה, רוסים, מרוקאית, אמריקני, נוצרייה, אתיופים... ויחד שבטי ישראל!
קול מן העבר
כשהגעתי הביתה, הפלאפון השמיע קול המורה שהגיעה הודעה. מי יכול לשלוח הודעה אחרי חצות? תמהתי. פתחתי את הפלאפון וכמעט השמטתי אותו למקרא ההודעה: "היי, שמחה. אימא שלי אומרת שהיא למדה איתך בחוג לפולקלור באוניברסיטה העברית בתחילת שנות ה-90. היא זוכרת שהיית מספרת סיפורים".
כנראה שהופעתי הייתה הפתעה לכולם בביתם של האנטמנים והיא, אלה, אחת מחברותיה של רות והצלמת בערב זה, כתבה לאמה ושלחה לה את התמונות והיא זיהתה אותי בהן. עניתי לה: "נכון. אני דור רביעי של מספרי סיפורים עממיים והזמינו אותי כמרצה אורחת לאוניברסיטה העברית ולאוניברסיטת תל אביב, לחוג לפולקלור יהודי והשוואתי, לספר סיפורים פולקלורים. מגניב שאימא שלך עדיין זוכרת אותי מאז, כי הופעתי בפני הסטודנטים מזמן".
"אימא שלי אומרת שגם סיפרת סיפורים, אבל גם למדת איתה, הייתן סטודנטיות ביחד". השבתי לה, "הופעתי גם כסטודנטית. מסרי ד"ש לאימא שלך ממני". "אמסור". תודה! אשמח לדעת את שם אמך, אולי אזכור אותה, או שתשלחי לי את תמונתה. המקריות הזאת מאוד מרגשת אותי, וגם העובדה ששיתפת אותה במה שקרה הערב... ולבסוף הסתבר שהיא מכירה אותי. פלא, לא"?
אלה שלחה לי את תמונת אמה - אישה יפהפייה עם חיוך משגע ותינוקת בידיה. מתחת לתמונה ציינה אלה את שם אמה והוסיפה: "אמי היא אישה עם מבטא אמריקני, אכן פלא...". "איזו אישה מקסימה", כתבתי לה, "לצערי, אני לא זוכרת אותה, למדנו לפני שנות דור..., אבל אשמח לפגוש אתכן במושבה הגרמנית. מה את אומרת? זו תהיה חוויה נהדרת". "רעיון נפלא, אחרי החגים". כתבה.
"אשמח ביותר" עניתי לה, "את תהיי המתאמת בין שלושתנו. באמתחתי המון סיפורים. כל יום קורה לי סיפור מפעים אחר, לדוגמה הערב. לא לכל אחת היה האומץ לנקוש על דלת של אנשים שאינה מכירה בשעות הערב המאוחרות. במקרה יואב זכר אותי. אני לא זכרתי אותו, אבל זו הייתה פגישה מרגשת ומשמחת. הכדור עכשיו אצלך, אלה".
"לילה טוב", כתבה. "גם לך, יקירה", השבתי וסגרתי את הפלאפון. אפתח אותו בבוקר לקרוא ולשמוע בשורות טובות.
נו, רעיי, עכשיו תסכימו עימי שאני "שמחה בארץ הפלאות"? השעה כבר 04.30 לפנות בוקר ואני ערה ומסיימת את כתיבת הרשימה הזאת. בטרם אלך לישון, אאחל לכם ולבני ביתכם - חג סוכות שמח!

תאריך:  13/10/2019   |   עודכן:  16/10/2019
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
פרח גן עדן לסוכה
תגובות  [ 2 ] מוצגות  [ 2 ]  כתוב תגובה 
1
סוכות
בתיה חרמון  |  14/10/19 07:10
2
האישה שאוספת סיפורים
בלפור חקק  |  14/10/19 17:29
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות חגים ומועדים
חגי קמרט
כאשר אדם נמצא בין קהל מתפללים עטופי טליתות והחזן כשליח ציבור מקריא את תפילת יום הכיפורים נוצרת אווירה מסוימת של אחדות והזדהות קולקטיבית עם קדושת היום
הרצל חקק
על קובץ האגדות 'מסביב לשנה' - הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על החגים ומעגלי החיים - שערך בני דון יחיא
גלית יצחק-אוגנוב
סדרת מנות השף יימכרו במחלקת האוכל הביתי ברשת חצי חינם    בין המנות: ארטישוק ירושלמי ברוטב של לימון, כוסברה וציר ירקות, פרגיות ממולאות בשפונדרה ושקדי עגל ועוד
מחלקה ראשונה
כוננות בכל הגזרות לאבטחת המדינה בכיפור    הטמפרטורות תהיינה רגילות לעונה    העולם היהודי מתעטף בקדושה ובתפילה    מערכת News1 תחדש את פעילותה במוצאי הצום    גמר חתימה טובה לכל בית ישראל
יצחק מאיר
תשובה היא שבועה על העתיד, שבועה שמי שחלש על עברו ילך ויניח עצמו לרגליו ויקום מתמולו - אחר, שונה, חכם, שמח על שיהיה ועל שימשול בו בדעתו, איתן באמונה
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il