הודעתו של טראמפ על הסגת הכוחות האמריקנים מסוריה היא דרמטית עבור ביטחון האזור כולו. ארה"ב של טראמפ החליטה לנהל מדיניות חוץ בדלנית, משמע אמריקה לאמריקנים, וכל שאר העולם שיסתדר לבדו. הבעיה היא שטראמפ חסר כל הבנה ביחסי חוץ, חסר כל ראיה אסטרטגית, חסר רחמים כלפי בעלי בריתו עד אתמול. וזה נוגע לנו מאוד. על כך בהמשך.
טראמפ מקבל את החלטותיו בענייני מדינה תחת לחץ כבד ביותר הנובע מפרשיותיו הבלתי נגמרות. עתה, עם פרוץ "פרשת אוקראינה" וספיחיה, נפתחה תיבת פנדורה. כל מי שקורא על המתחרש בבית הלבן מבין שהמדובר בכאוס במלוא מובן המילה. הנשיא על הקצה מבחינה אישית. אותו הנשיא צריך להחליט החלטות גורליות עבור ארה"ב והעולם. אני מרשה לעצמי לקבוע שהוא עושה זאת בצורה הרשלנית ביותר. אי-אפשר לנהל מדינה כשראשך טמון עמוק בתוך ערימה אי-סופית של פרשיות משפטיות, כשאתה חי בקרבם של אנשים מנותקים מן המציאות הריאלית וכל עניינם זו שרידות.
בדיקה עניינית ואובייקטיבית של מדיניות טראמפ לאחר שלוש שנות שלטון מוכיחה שהישגיה של ארה"ב בזירה הבינלאומית קטנים ביותר, אם בכלל. טראמפ הצהיר מיד עם עלייתו לשלטון שבכוונתו לפרק את
קוריאה הצפונית מנשק גרעיני. האיומים היו רמים אך התוצאות, עד עתה, אפס. קוריאה הצפונית מצפצפת על ארה"ב. איומים דומים נשמעו לגבי סין. שום מעשה ממשי לא נעשה אלא דווקא בכיוון ההפוך. הסדר סחר ראשוני עם סין. ארה"ב לא הפעילה שום מנוף רציני כדי שסין תצהיר לפחות שהיא מוכנה לסייע בסוגיה הצפון קוריאנית. כלום.
אתגרים משמעותיים
אם נחזור לאזורנו, הרי האתגרים הביטחוניים של ישראל בשנים האחרונות השתנו, לאו-דווקא לטובה. בהקשר זה, הנה לכם ציטוטו מתוך מסמך של המכון למחקרי ביטחון לאומי: "גורם משמעותי בזירה האזורית הוא המעצמות, שמעורבותן בה הולכת ומתעצמת. לאחר שנים שבהן האינטרסים של המעצמות בזירה האזורית, כמו גם מידת מעורבותן, הלכו ופחתו, ניתן להבחין בשינוי מגמה. לחזרתן של המעצמות למרחב ישנה, ותהיה גם בעתיד, השפעה על חופש הפעולה של ישראל, על התהוות בריתות בין גורמים שעוינים את ישראל ועל-כניסת אמל"ח ויכולות מתקדמות למרחב.
עם זאת, בחזרת המעצמות לזירה האזורית טמונות גם הזדמנויות כמו פתיחת מרחבים לשיתופי פעולה ולמנופי השפעה. המעורבות האינטנסיבית של המעצמות במזרח התיכון, ובהן ארצות-הברית, רוסיה וסין, הולידה מאבקי שליטה וכוח ביניהן באזורנו, ממש כמו בעידן המלחמה הקרה. מאבקי השליטה האלה משתלבים במאבקים בין גורמי הכוח המקומיים הנאבקים ביניהם על אופיו ועל עתידו של המזרח התיכון. המציאות הנוכחית במזרח התיכון מייצרת אתגרים משמעותיים לביטחון הלאומי" (קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל, גדי איזנקוט ו
גבי סיבוני, ספטמבר 2019). שימו לב לסתירה בין הערכה המפוקחת באותה השעה של כתיבת המזכר, לבין המציאות שביום אחד יצר אותה טראמפ בהכריזו על עזיבת ארה"ב את האזור. המשמעות היא ששתי המעצמות הנותרות, רוסיה וסין, הן שתקבענה את העתיד. האם הן תלכנה עם ישראל כפי שארה"ב עשתה זאת? הסבירות הגבוהה היא שלא. ישראל תצטרך לכלכל את צעדיה היטב היטב.
ישראל נטתה לזלזל בטורקיה. זו עוד טעות קשה.
ארדואן האיסלאמיסט הקיצוני שואף לכונן מחדש את האימפריה הטורקית (פעם עותומנית) החדשה. יחסו לישראל ידוע וברור. ישראל לא יצאה מכליה כדי להגיע ליחסים נורמליים עם ארדואן. לא נחזור ונזכיר את מרמרה ועוד פרשיות. עתה, כשטורקיה קיבלה אישור מארה"ב לפלוש לסוריה כדי להכריע את הכורדים, בני הברית של ארה"ב וישראל, בעקיפין, עד אתמול, מצבנו הביטחוני הולך ורע. מי שסבור שללא ארה"ב ישראל תצליח למנוע התבססות טורקית או אירנית בסוריה, טועה טעות מרה.
נתניהו התערב בצורה אגרסיבית בבחירות בארה"ב תוך תמיכה גלויה בטראמפ. ההבטחות היו מרקיעות שחקים. חלק גדול בציבור הישראלי חשב שהמשיח הגיע. מסתבר שלא. המשיח הזה מתברר כמשיח שקר. ההחלטה של נתניהו להפר את המדיניות הישראלית מאז ועד היום, של אי-התערבות בעניינים הפוליטיים של ארה"ב וקיומם של יחסים טובים מאוד עם שתי המפלגות, הייתה טעות איומה, מבחינת הימור גורלי. יש לכך משמעויות מרחיקות לכת לגבי ביטחונה וחוסנה של שישראל. אך נתניהו נותר בשלו. היום ברור שמהלכו של טראמפ בסוריה הוא מבחינת יריקה בפרצופה של ישראל. נתניהו ולא מישהו אחר, אחראים ישירים לחיזור הגורלי הזה. לבוא עתה ולטעון שמצבה הביטחוני של ישראל קשה זה קל. מנהיג אמיתי רואה את הנולד. מנהיג מדינה הרואה את טובתו האישית, זה אסון. מסקנות תסיקו לבדכם.
