שמעון אלקבץ יצא מהמחתרת. הוא עשה זאת כנראה לזמן קצר, כדי להעניק ראיון לרז שכניק, מ
ידיעות אחרונות. זה לא סתם ראיון. זה ראיון חד-פעמי, שחייבים לקרוא ואסור להחמיץ. מי שיקרא את הראיון יתקשה להאמין שהמרואיין, טפלון מוכר, הוא זה שמחזיק את מושכות הניהול של התחנה הצבאית.
בראיון הבכייני ומעורר הרחמים, תכונה שלא זרה לאלקבץ, הוא מנסה לגלגל מעליו את האחריות לדברים הקשים שכתב עד המדינה ניר חפץ ל
שלמה פילבר, מי שהיה מנכ"ל משרד התקשורת, שהמליץ על אלקבץ כעורך ראשי של חטיבת החדשות. הוא עשה זאת משום שיתכן שהוא סבר שיש באלקבץ את התכונות של משרת ראוי.
חפץ כתב בין השאר לפילבר: "אני לא הבאתי את שמעון. ההפך, אתה הובלת לשם. זה מהלך של פעם בחמישים שנה. לא מצליח להבין למה לא מינית שם עורך ראשי". פילבר משיב על כך לחפץ: "ימונה בהמשך, גם שמעון העדיף את הטקטיקה הזאת".
הבנתם את זה? שמעון אלקבץ הוא לדעתם של מי שהיו מקורביו של ראש ה
ממשלה, לא פחות מטקטיקן מוצלח, ורק מהלך של פעם בחמישים שנה יכול להביא לכך שיימצא איש בעל טקטיקה מרשימה כמו זו שמפגין אלקבץ, שלדעת מפעיליו המיועדים - מתאים לשרת אותם.
כשאלקבץ נשאל למה השניים חשבו שהוא בכיסם ואפשר לגנוב איתו סוסים, הוא השיב שזו דעתם של השניים: "יכול להיות, אולי שהם ראו בי מישהו שנוח לדבר אתו והוא קשוב, אבל אני קשוב לכולם, בלי יוצא מהכלל, ואני מדבר עם אנשים ושומע אנשים", נימק בדוחק אלקבץ את האמירות שמעוררות הרבה שאלות.
אלקבץ מתאמץ להפגין במהלך הראיון את מה שהוא מבקש לתאר כאורח חיים צנוע. הוא מדגיש את העובדה שהוא בא מבאר שבע, ושהוא איש שמאזין לכולם. אם זה מזכיר לכם את
משה כחלון, פטרונו של אלקבץ, אתם לא טועים. אלקבץ עושה זאת משום שהוא כנראה מאמין שצניעות מזויפת, יכולה לבוא במקום מנהיגות אמיתית. כאשר כריזמה וחוט שדרה הן תכונות שזרות לאלקבץ, תופסת את מקומם ענווה יוצאת דופן, שנועדה להציג את אלקבץ כחסיד אומות עולם.
זה לא מונע מאלקבץ לנסות להתחפש למנהיג. כשהוא נשאל מדוע החליט שלא לעמוד בראש חטיבת החדשות של התאגיד, הוא לא חוסך מעצמו מחמאות, ומשיב: "צריך מישהו שיוביל וינהיג להביא חדשות וסיפורים".
הסיבה שבגללה החליט אלקבץ לדבריו שלא להישאר בתאגיד, מעלה חיוך רחב על פניו של מי שקורא את הראיון: "לא רציתי לעזוב את האנשים ברשות השידור והחלטתי שאני נשאר איתם". אלא שלא ברור איך הדברים מתיישבים עם עובדות. אלקבץ הוא שבחר כשהשתלם לו, לחצות את הקווים ולהתמודד על תפקיד מפקד
גלי צה"ל, כשהוא משאיר אחריו את האנשים מ
קול ישראל, שהוא חמל עליהם, דאג להם, ולא רצה לעזוב אותם.
אלקבץ, חובב כבוד כפייתי, מכיר בעיקר את עצמו. מי שמאמין לו שהחלטותיו האישיות נובעות מתוך דאגה לזולת עושה זאת על אחריותו. הסיבה האמיתית שאלקבץ החליט לחזור בו מכוונתו להתמודד על תפקיד מנהל החדשות בתאגיד היא שאלקבץ מכיר את סגולותיו. הוא לא איש חדשות, והבנתו בחדשות מוגבלת, כפי שהוא עצמו הוכיח זאת בגלי צה"ל. אלקבץ הגיע בצדק למסקנה שאין לו סיכויים לקבל את התפקיד. הוא גם לא היה ראוי לו.
יש באלקבץ תכונה בולטת, צורמת במיוחד, שלא מאפיינת מנהלים מקצועיים, והיא נטייתו המוגזמת לרכילות, ונטייתו להתקשט בשמות של אנשים מוכרים שכפופים לו. הוא מזדרז להזכיר בראיון רשימה גדולה של עורכים וכתבים, תוך שהוא נוקב בשמם, ומתגאה בכך שהעובדים שהזכיר ציינו באוזניו שתקופתו כמנהל הרדיו הייתה אחת התקופות הטובות עבור עיתונאי קול ישראל.
אלקבץ מתבלבל או שהוא מושפע מחנופה. האנשים שבשמם נקב האלקבץ, כמו התפקידים שהם ממלאים, אינם מאפשרים לאף מנהל לסכור את פיהם ולמנוע מהם לדווח אמת. מה גם שאחד העובדים, שאת שמו הזכיר אלקבץ, הוא עורך חדשות החוץ שלא קיבל בוודאות מימיו טלפון מאף מנהל, שהורה לו לשנות את הדיווח.
מפקד גלי צה"ל מפרש בטעות את חוסר הניהול והאנרכיה בתקופתו בקול ישראל, שנבעה מניהולו הכושל, כשביעות רצון ממנו, וקושר זאת בטעות לסתימת פיות. אין ספק שהעובדים שהיו כפופים לאלקבץ היו מאושרים בתקופתו הרבה יותר מאשר בתקופות אחרות, משום שאלקבץ נתפש מנהל בובה, והם יכלו לעשות כל מה שעולה על דעתם. אם יש צורך בהוכחה לכך הרי שהיא ניתנת בדרך שבה אלקבץ מנהל את גלי צה"ל. אתם מכירים עוד מפקדים בגלי צה"ל, שכפופים להם התנצלו בפני מרואיינים בשידור על דעת עצמם? כדאי שתכירו. עשו את זה שניים מבכירי התחנה, שלא סופרים את אלקבץ. הם בחרו להתנצל בשידור על דעתם בפני איש המוסד לשעבר, היום חבר הכנסת רם בן-ברק, והם ממשיכים בתפקידם כאילו לא קרה דבר.
אלקבץ מתאמץ להוכיח במהלך הראיון עד כמה הוא איש פשוט שהגיע מבאר שבע. העדות שמשמיע אלקבץ על עצמו כשהוא מעיד על אופיו, הופכת אותו למרבה הצער לנלעג עוד יותר. הוא כורה לעצמו בראיון יותר מבור אחד, שאין שום סיכוי שהוא יצליח להיחלץ ממנו. וכך מציג עצמו אלקבץ כאחד העם. "כדי לצאת מכל טירוף המערכות ולזכור מאיפה באתי, אני מקפיד לעשות תמיד את הקניות בשוק ולנסוע בקווי 4 ו-5 בתל אביב". הבנתם את זה? מפקד גלי צה"ל עושה קניות בשוק, ונוסע עם סלים בתחבורה הציבורית. יש דבר מקסים מזה?
מה שצריך זה לקוות, שאלקבץ לא עושה קניות בשוק על חשבון שעות העבודה, או חוזר לתחנה בטרמפים, לאחר סגירת השוק במקרים שהוא מפספס את התחבורה הציבורית.
אני מכיר את גלי צה"ל יותר מיובל שנים. עשיתי את שירותי הצבאי כחייל בגלי צה"ל. טרם נתקלתי במפקד כמו אלקבץ, שנוהג כאחד העם. גם עוזר לרעייתו, גם עורך קניות בשוק, וגם בוחר מרצונו לנסוע בקווים ארבע וחמש, שהם העמוסים ביותר בתל אביב. זה לא רק מפקד יוצא דופן, זה גם גבר חלומות של כל אישה.
כדי להדגיש את צניעותו והעובדה שהוא עממי, מספר אלקבץ ברצינות, שהוא אוכל בחדר האוכל עם החיילים. יש לו גם קבוצת ווטסאפ שכוללת את חיילי הסדיר ואת החיילים הטבעוניים והצמחוניים. לאלקבץ לא מפריע שהוא נשמע יותר כמש"קית תנאי שירות, מאשר מפקד תחנה צבאית. עבור אלקבץ זו הזדמנות נוספת להוכיח לקוראי הראיון, שהוא לא רק מפקד גלי צה"ל, הוא גם אימא תרזה.
על הראיון הזה אפשר לומר מבחינתו של אלקבץ, שראוי היה שלא היה בא לעולם. היתרון מבחינתו של אלקבץ עד לפרסום הראיון היה שלא רבים הכירו אותו, ולא זכו להיחשף לרדידות, לדברי ההבל שהוא משמיע, ולחוסר בקיאותו העיתונאית. הדברים שהשמיע בראיון כדי להאדיר את שמו, הפכו אותו לבדיחה גם בקרב מי שלא הכירו אותו עד היום. זה אחד הראיונות החלולים שנפל בחלקי לקרוא, ואני משוכנע שרבים מאלה שנחשפו למשנתו של האלקבץ מצטרפים לדעה שגם כשמדובר במינוי שהוא פוליטי, ראוי שיהיה גבול לכל תעלול.
אלקבץ נדרש בראיון להתמודד עם שאלות שנוגעות לפרשן הפוליטי
יעקב ברדוגו, תוך שהמראיין רז שכניק, מזכיר מעשים לא ראויים לכאורה שעשה ברדוגו. על כך משיב אלקבץ: "ברדוגו מעולם לא הגדיר עצמו כעיתונאי, אלא כאיש תקשורת ועורך דין". זאת בדיוק הבעיה. אם ברדוגו הוא לא עיתונאי, ושמעתי שברדוגו עצמו מעיד על עצמו שהוא אינו כזה, הוא לא יכול לשמש בתפקיד עיתונאי, ובוודאי שלא להיות פרשן פוליטי, בתחנת שידור צבאית, שיש בה צורך לגלות רגישות פוליטית.
עיתונאי ופרשן כפופים לכללי אתיקה, ואם משמעות העובדה שברדוגו אינו רואה עצמו עיתונאי, הרי שהוא גם לא כפוף לכללי האתיקה, ולכללים הנוגעים למשל ל
ניגוד עניינים. לכן לא ברור איך אלקבץ מאפשר לזה לקרות.
המונח איש תקשורת, שאימץ לעצמו ברדוגו, הוא המצאה שיפה כנראה רק למקום שמתנהל על-ידי חובב כמו שמעון אלקבץ. מנהל מקצועי לא היה מאפשר למי שאינו מחיל על עצמו כללים עיתונאים ברורים וחד-משמעיים, לשמש בתפקיד של פרשן פוליטי. העובדה שברדוגו הוא עורך דין יכולה להביא לכך שישתתף בתוכנית משפטית, אבל אין סיבה להפוך אותו לפרשן פוליטי. לא ברור למה אלקבץ מפחד להתמודד עם הירושה שירש מ
ירון דקל, עובדה שמעידה מה הוא שווה כמנהל. אלקבץ מעיד שמבחינתו "ברדוגו הוא עוד אחד מסך השדרנים והמגישים שיש בתחנה". אין כמו באמירה הזאת להוכיח שתפקיד מפקד גלי צה"ל ענק עליו. אם אלקבץ לא מבין שהכתבים המדיניים והפוליטיים הם הפרשנים המובילים בכל תחנת שידור, הוא כנראה צריך עוד ללמוד הרבה.
לא צריך לערוך מבדקים רפואיים כדי לבחון את חוט השדרה של אלקבץ. כשהוא מתבקש להתייחס למכתב ששלחו אליו כמה מעיתונאי התחנה, שמזוהים במפה הפוליטית, להערכתו של רז שכניק עורך הראיון, עם השמאל. העיתונאים, שהם אזרחים עובדי צה"ל, טענו להשפעות פסולות וחמורות על התחנה כמו גם "על ניחוח פוליטי של השפעה חיצונית פוליטית לא עניינית על השידורים". אלקבץ, שאליו הופנה המכתב שהודלף לתקשורת כדי לפגוע בו, בחר לנהוג כפי שנוהג סמרטוט, או מי שחסר חוט שדרה, כשהוא מנמק את התנהלותם של הכפופים לו במילים: "זאת לא יציאה נגד התחנה. הם אוהבים את גלי צה"ל ושומרים על התחנה".
כל מנהל שאדרה של דג היא לא חוט השדרה שלו, היה מבקש לדעת מה מטרתו האמיתית של המכתב, למה ההתנהלות התבצעה באמצעות התקשורת, ומה המשמעות המשפטית במקרה כזה כלפי עובדים שהעזו לחתום על מכתב שנועד להציג את מפקד גלי צה"ל ככלי ריק, אבל קשה לצפות זאת משמעון אלקבץ. אלקבץ הוא שפן מוכר. לא רק שלא עשה דבר, הוא התנדב להשפיל את עצמו, כשסיפר בראיון שיפעל להאריך את החוזה המיוחד של מי שחתומים על המכתב נגדו.
אלקבץ התגלה במלוא עליבותו, כשהחליט לצאת להגנתם של מי שהציגו אותו ככלי ריק. לא מאמינים? תקראו את תגובתו על דברים שאמרו עליו מי שכפופים לו: "לגיטימי, זה רק עניין של השקפות שונות. והתפקיד שלי לדאוג שבגינת הפרחים הזו יהיו פרחים מכל הסוגים והצבעים כולל פרחי בר". התפייט אלקבץ, והשיב תשובה שהולמת יותר גנן, מאשר תשובה של מפקד גלי צה"ל.
בחרתי לסיים במשפט מתוך הראיון עם אלקבץ, שעורר הרבה גלי צחוק בחדר החדשות של התאגיד. העורכים בתאגיד קראו את המשפט שבו מדמה אלקבץ את גלי צה"ל לנושאת מטוסים, דימוי שנשמע להם מוכר. הם נזכרו שאת המשפט הזה בדיוק אמר האלקבץ, כשביקש להחמיא למי שהיו אז עובדי חדר החדשות של קול ישראל.
מקוריות היא כנראה לא תכונה שאלקבץ יכול להתהדר בה.