מה קרה למוחות של בלומברג ובוטייג'יג'?

חתן פרס נובל בכלכלה, פול קרוגמן, שהה השבוע בספרד ודיבר שם על "רעיונות זומבי" – רעיונות שהיה צריך לחסל מזמן, אבל הם ממשיכים להופיע. בארה"ב, הוא כותב בניו-יורק טיימס, רוב הרעיונות הללו שייכים לימין – אבל לעיתים הם חודרים גל למוחותיהם של אישים מן המרכז. הדוגמה האחרונה: פיט בוטייג'יג' ומייקל בלומברג, שניים מבין הבולטים במועמדים הדמוקרטיים לנשיאות. נתחיל במשבר הפיננסי של 2008, אותו יש להבין כדי למנוע את הישנותו. הייתה זו פניקת בנקים קלאסית: המלווים נלכדו בבועת נדל"ן ענקית, וכאשר זו התפקעה – רוב המערכת הפיננסית קפאה על מקומה. וכל זה התאפשר בגלל מחיקתו של הפיקוח הממשי על המגזר הפיננסי בשני העשורים הקודמים. אבל אנשי הימין מסרבים לקבל עובדה זו, ודוחפים נרטיב חילופי: הליברלים הכריחו את הבנקאים המסכנים והתמימים להלוות כספים לבני מיעוטים, שלא יכלו לעמוד בתשלומים. את הסיפור הזה, בלתי יאמן ככל שיהיה, קנו כמה בעלי השפעה – ובהם מייקל בלומברג. כיום יש אין ספור ראיות נגד הטענה הזאת. הזינוק בהלוואות הרעות לא הגיע מצד הגופים שפעלו בחסות הממשל ולא מצד הבנקים המסחריים, אלא מצד ארגוני משכנתאות שהפיקוח עליהם היה דל. הנפילה הייתה כה חזקה בגלל שמשקיעים האמינו בטעות, שמכשירים פיננסיים מתוחכמים מגנים עליהם מפני הסיכון. ומעל הכל: בועת הנדל"ן הייתה גלובלית. אבל לא ניתן לחסל רעיונות זומביים בעזרת עובדות. במקביל, פיט בוטייג'יג' ניצב בפני ביקורת מוצדקת משום שקנה רעיון זומבי אחר – האובססיה בנושא החוב הממשלתי. האובססיה הזאת פגעה בצורה משמעותית בהתאוששות מהמשבר הפיננסי, טוען קרוגמן. הפאניקה מפני הגרעון לא הייתה קנוניה כמו ההסבר המפוברק למשבר הפיננסי. מה שקרה הוא, שהרבה אנשים חשובים סברו שהשמעת אזהרה מפני החוב הגואה תגרום להם להישמע רציניים. ואולם, כיום גם המחקר האקדמי וגם הניסיון מוכיחים שזוהי אובססיה חסרת יסוד. אנחנו חיים בעולם בו כמויות עצומות של חסכונות פרטיים מחפשות לאן ללכת, כאשר משקיעים מוכנים להלוות כסף לממשלות בריבית נמוכה במיוחד. זהו חוסר אחריות שלא להפעיל את הכסף הזה למען העתיד, הן באמצעות בניית תשתיות פיזיות והן באמצעות השקעה בילדים. ממשל טראמפ עושה זאת בצורה שגויה: לווה סכומים גדולים ומשתמש בהם להקלות מס ולסיוע לעשירים אבל אפילו גרעון גרוע מעודד את הכלכלה במידה מסוימת, וזו הסיבה לכך שארה"ב ממשיכה לצמוח יותר מאשר אירופה. קל להעלות טיעון פוליטי בעד בחירת מועמד דמוקרטי מן המרכז ולא מן השמאל. מועמדים קיצוניים בדרך כלל משלמים מחיר בקלפי; זה נכון במיוחד אם הם מציגים את עצמם כיותר קיצוניים מכפי שהם באמת, כמו שעושה ברני סנדרס. אבל חלק משמעותי מן האהדה כלפי אנשי המרכז הוא האמונה שהם רציונליים ומבינים כיצד העולם פועל. קשה בהרבה לתמוך באיש מרכז החוזר על טענות כוזבות, במיוחד אם מקורן בתעמולה של הימין. קרוגמן מסכם: "יש טיעון חזק בעד ההנחה לפיה בסופו של דבר יבחרו הדמוקרטים איש מרכז למועמדם לנשיאות. אבל איש מרכז שמוחו נאכל בידי זומבים? לא כל כך".