שילוב בין עולמות הוא משאת נפשם של רבים, ניסיונם של מעטים והצלחתם של בודדים. מאז ימי ראשית התורה שבעל פה היו אישים שהשתדלו להכיל בתורתם את חוכמת העולם ולהרחיב את השמועה. בעת העתיקה היה זה הלל הזקן שהפתיע את זקני בתירא בשיטות לימוד שלא היו מקובלות בבית מדרשם; בעת החדשה היו אלו חכמים מובהקים דוגמת הרד"צ הופמן או הרי"י ויינברג שהטמיעו לתוך בית מדרשם שיטות לימוד שרכשו מן האקדמיה. רבנים אלו הנהיגו את עולמה של האורתודוקסיה במערב אירופה תוך סלילת דרך של תורה עם חוכמה אקדמית. אולם הם היו היוצאים מן הכלל. בדרך כלל היו הישיבה והאקדמיה צרות זו לזו. גם בעולם הישיבות הקשור למודרנה אין הכלה חד-משמעית של עולם האקדמיה. יש חשיפה ברמה זו או אחרת לפירות הלימוד האקדמי, היוצרת תנועת מטולטלת של גירוי ודחייה. בשנים האחרונות אנו עדים לתוצאות תנועת מטוטלת זו: מצד אחד יותר רבנים ותלמידי ישיבה מחפשים את ההשכלה האקדמית, לשמה או שלא לשמה, ומצד אחר, החשדנות כלפי מדעי היהדות גברה, ויותר מלחמות מוכרזות כלפיה מצד עולם הישיבה. חששם של אנשי הישיבה, מובן. עולם הישיבה מבקש לחנך אדם מאמין ללא ספקות כאשר עולם האקדמיה מבקש למלא את האדם בספקנות. הישיבה רואה את הכתוב בתורה שבעל פה כגיבוש שלם ונכון של דבר ה' המתגלה על-ידי חכמיו בזמן שהאקדמיה מפוררת את דבר ה' לפירורים של מסורות, דבר העלול להביא לערעור סמכות החכמים.
כמי שאחז בזה וגם מזה לא הניח ידו אני חש בצורך להבחין היטב בין כלים לבין מסגרות ולבין תכנים. האקדמיה אינה צריכה להתיימר לחנך אלא לצייד את החניך בכלי עבודה טובים ואמתיים. לימוד פילולוגי נועד לעזור לפגוש את דברי חכמים בצורתם המזוקקת ביותר, ודבר זה יש בכוחו להביא ברכה גדולה לבית המדרש. לימוד מקורות חז"ל מתוך גישה ביקורתית עשוי להביא אפוא לענווה ומתוך כך ליצירה זהירה ודרוכה כמו גם להקשבה מרוכזת יותר לדבר ה' הנמסר על-ידי חכמיו. לפיכך, התוצר של אנשי תורה המשתמשים בכל כלי המחקר העומדים לרשותם כדי להעמיק ולהגדיל את הבנת התורה והכרת מרחביה עשוי להיות מבוגר יותר, אחראי יותר וממילא משובח יותר.
אך האם ניתן להעתיק את כליה המשובחים של האקדמיה ולהכניסם אל תוך היכל הישיבה? נקשיב לדברי הראי"ה קוק זצ"ל:
צריכים אנו לייסד במרכז הישוב החדש ישיבה גדולה, שתהיה מתנהגת בכל ארחות הכבוד והחיים היותר משוכללים, עד כמה שהיד מגעת. שם צריך שיהיה תופס החלק היותר גדול לימוד התורה שבכתב ושבעל פה בסדרים טובים, שיהיה כולל בקרבו גם את כל המובן של חכמת ישראל בדורנו גם כן.
מדבריו נראה שהוא שאף לראות את החיבור הזה שבין ישיבה לאקדמיה באופן מלא. ברור שיש כאן שינוי גדול מן המקובל בעולם הישיבות: שיעור ישיבתי מפגיש בתוך התלמוד את כל הדורות כולם כשותפים ליצירת התורה שבעל פה, כתורה שלא פסקה ולא תיפסק לעולם. הפנמת שיטת האקדמיה בגישתה האנליטית תוביל לתפישת הגיוון והשונוּת בין בתי מדרש רבים ושונים. היכולת לקרוא את מחלוקתם של התנאים כפי שיצאו מבית מדרשם ללא התיווך האמוראי החשוב לנו בהקשרים הלכתיים ואחרים, מאפשרת לנו לרדת לעומק מחלוקת הדעות של חז"ל. אנו מניחים כי מחלוקות אינן נובעות מבעיות פורמליות של סגנון ולשון אלא יש להן משמעות ערכית. הן מכילות בתוכן את כל יסודות המחשבה והאמונה, ערכי החברה והמשפחה, בניית האומה וחוקי הנהגתה.
בספר שלפנינו ביקשתי לעמוד על מהלכי המחשבה היהודית כפי שיצאו מפי חכמי ימי בית שני. כדי לעמוד על הדברים לאשורם נזקקתי לעיון מעמיק במרחבי ספרות המחקר: הפילולוגית, ההיסטורית, התלמודית והפילוסופית. במהלך הכנת הספר נוכחתי לדעת שהמחקר האקדמי נמנע בדרך כלל מעיסוק בדמויות של חכמים:
בעיית הביוגרפיה בספרות חז"ל היא אחת הבעיות הסבוכות שבה נתחבטו החוקרים בדור האחרון. אופיה המיוחד של ספרות זו מצריך בירורים עדינים בכל הקשור לליבון בעיות היסטוריות בכלל וניסיונות ללמוד על חיי אישים מסוימים בפרט. מהימנות הייחוסים והמסורות, זיהוי המגמות המאפיינות את כתיבתם ועריכתם של המקורות השונים, והצורך להבחין בין מקורות קדומים ומאוחרים - הם מקצת מן הקשיים הניצבים בפני כותבי הביוגרפיות התלמודיות.
