בראיון רדיופוני, הציע השר לענייני גמלאים רפי איתן פתרון יצירתי לסוגיית הגולן - יש לנהל עם הסורים מו"מ עסקי נדל"ני ולקנות מהם את הגולן בכסף מלא.
אף שמבחינה מוסרית, ערכית, עקרונית, ההצעה הזאת מקוממת אותי, אני מודה ומתוודה שאילו היתה מעשית, אילו היה לה סיכוי, הייתי קונה אותה בשתי ידיים. אין מחיר שהוא יקר מדי, לטעמי, להסרת הספקות ואי הוודאות ולסיום הוויכוח על הגולן. ספק אם עלות קניית הגולן תהיה פחותה מעלות נסיגה, עקירה, יישוב מחדש ושיקום. אין ספק, שעלות קניית הגולן לא תתקרב לעלות שחרורו מחדש של הגולן במלחמה הבאה (ואל נשלה את עצמנו שהיא תהיה "ששת הימים השנייה").
אך זו הצעה חסרת סיכוי. אין לה פרטנר. ודאי שאין לה פרטנר שעה שבקרב המדינאים הישראלים יש נכונות לנסיגה מהגולן. ומאחר ואין היא מעשית, השאלה היא האם הצגתה והעלאת הצעות נוספות מסוגה מועילה לאינטרס הישראלי או מזיקה לו.
לכאורה, מה יש לנו להפסיד בהעלאת הצעות כאלו? יש בהן גמישות ויצירתיות, יש בהן הצגת אלטרנטיבה ולא רק אמירת לא. הן זורקות את הכדור למגרשו של הצד השני. אם ההצעה תתקבל - מה טוב. אם היא תידחה, המצב הנוכחי לא ישתנה.
אני רואה את הדברים אחרת. בעיניי, הצעות כאלו מזיקות. מי שטוען שעלינו לקנות את הגולן מהסורים, אומר בעצם שהגולן הוא של הסורים ושעלינו לשלם לסורים כדי לקנות אותו מידיהם. אם הגולן הוא של הסורים, הרי שהם הצודקים בסכסוך. אם הם הצודקים, אם הגולן שייך להם, זכותם למכור אותו, אך זכותם לסרב למכור אותו, וסביר להניח שהם יסרבו למכור אותו. אם הוא שלהם והם מסרבים למכור לנו אותו, איזו זכות יש לנו על הגולן?
הצעה מסוג זה שומטת מאיתנו את צדקת ישיבת הקבע שלנו בגולן. אם אנו יושבים בגולן אך ורק מסיבות ביטחוניות, ואני האחרון שאזלזל בחשיבות הביטחונית של הגולן, הרי שאם וכאשר ימצא פתרון מניח את הדעת לבעיות הביטחוניות (עד היום מעולם לא הוצג פתרון כזה), יהיה עלינו לסגת.
כאשר הסורים מדברים בשם הצדק ואנחנו בשם שיקולי ביטחון - לטווח הרחוק ידינו תהיה על התחתונה. הטיעון המרכזי לעמדתנו, אותו עלינו להשמיע ברמה, בקול גדול, ללא היסוס, מבלי לגמגם ולהתבייש, הוא שהגולן שלנו. נקודה.
