ההקדמה לספר:
המסות בספר הזה בוחנות את הקיטוב הרעיוני שהעמיק בין סופרי "מחנה השלום" לסופרי "המחנה הלאומי" בספרות הישראלית. הקיטוב התחיל בסיום מלחמת ששת–הימים (1967), התגבר אחרי מלחמת יום–כיפור (1973) והחריף בהתחדש מלחמת הטרור הממושכת, שהפלשתינים מכנים אותה במונח "אינתיפאדה" (התקוממות). אומנם היו באינתיפאדה שתי התפרצויות, אך למעשה היא נמשכת ברציפות משלהי 1987 ועד היום, למעלה מעשרים שנה (ראה הבהרה בעניין זה בספרי "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה", 2005).
מדוע הולידה מלחמת ששת–הימים קיטוב רעיוני כה עמוק בין הסופרים העברים, עד שפילג אותם לשני מחנות? כדי להשיב על שאלה זו צריך לרענן מספר עובדות שהתבררו אחרי מלחמת 1967:
1. הסכסוך הערבי–ישראלי איננו רק עם ערביי ארץ–ישראל, אלא גם עם תאגיד גדול ומאורגן של מדינות–ערב: הליגה הערבית, שהיא תאגיד פאן–ערבי המאמין שכל המרחב מנהר פרת ועד האוקיינוס האטלנטי שייך בלעדית ל"אומה הערבית הגדולה" ולכן יכשיל כל מאמץ לסיים את הסכסוך עד שיגשים את אמונתו זו. מלחמת ששת–הימים הבהירה, שגם לטריטוריה של מדינת יהודים בגבולות “הקו הירוק" יתנגד התאגיד הפאן–ערבי הזה.
2. הליגה הערבית הטילה על ערביי ארץ–ישראל לשמור את “הסכסוך" במצב בלתי–פתיר ולכן מנעה בשנים שחלפו מאז 1948 ועד 1967 את היטמעות “הפליטים" בין אחיהם במדינות–ערב השכנות, היטמעות שלא היה שום קושי להשלימה בשני העשורים הללו בהצלחה, בזכות הדת, התרבות, השפה ואורח–החיים הזהים.
3. במקום לקדם פתרון טבעי וסביר זה, שקדה הליגה הערבית באותן שנים להמציא את “העם הפלשתיני" כדי שתהיה לה עילה לדרוש עבורו “זכות שיבה" לתוך הגבולות של מדינת–ישראל. למטרה זו הוקם אש"פ (“אירגון שיחרור פלשתין") ב–1964. אש"פ אימץ את השם הלטיני של ארץ–ישראל “פלשתינה", כדי לכנות בו כ"עם" ציבור מקומיים קטן, מפורד וחסר זהות לאומית — ערב–רב שזרם לכאן ממדינות–ערב השכנות בתקופה העות'מאנית ובשנות המנדט הבריטי (ראה בספרו של בנימין יפה “דיוקנה של ארץ–ישראל 1840—1914", 1983). אש"פ לא רק החל לייצג את “העם הפלשתיני", אלא גם הזדרז לנסח את “האמנה הפלשתינית" ששללה כל סיכוי להשלמה עם קיומה של מדינת–ישראל בגבולות שנקבעו לה בהסכמי שביתת הנשק.
4. מלחמת 1967 פרצה כמלחמה יזומה ומתוכננת של התאגיד הפאן–ערבי נגד מדינת–ישראל, אף שלמדינות עצמן, שתיאמו ביניהן את היציאה למלחמה: מצרים, ירדן וסוריה, לא היו שום סכסוכי גבולות עם ישראל. ביטויי השנאה של מנהיגי המדינות השכנות ערב המלחמה והיקף הכוחות שהטילו למערכה חשפו, שמטרת המלחמה הייתה לכבוש את מדינת–ישראל ולהשיב ל"עם הפלשתיני" את “פלשתין השלמה" בשליחות הליגה הערבית.
5. גם המיעוט הערבי שחי ומשגשג במדינת–ישראל עט עד מהרה על ה"גילוי" שגם לו יש “עם" והחליט להצטרף למאבק של “העם הפלשתיני". ומאז לכוד פתרון “הסכסוך" בין שתי תביעות מתואמות המשלימות זו את זו במטרתן: בעוד ש"הפזורה הפלשתינית" שוקדת מבחוץ על “זכות השיבה", פועל המיעוט הערבי מבית להגדיר את המדינה כ"מדינת כל–אזרחיה". בתנועת מלקחיים זו מקווה הליגה הערבית להשיג במסגרת “שיחות שלום" הישג שהפלשתינים לא השיגו בעזרת הטרור שהפעילו בעשרים שנות האינתיפאדה: לחסל בשתי פעימות את מדינת–ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. במסגרת הפעימה הראשונה להביא לנסיגת ישראל לגבולות “הקו הירוק" ולהאיץ אז את הפיכתה למדינה דו–לאומית על–ידי הזרמת פלשתינים מ"הפזורה הפלשתינית" במסגרת “זכות השיבה" ובעזרת יישום התביעה לשינוי הגדרתה של המדינה ממדינת העם היהודי ל"מדינת כל–אזרחיה". ובמסגרת הפעימה השנייה להגשים את תוכנית “פלשתין השלמה" על–ידי צירוף המדינה הדו–לאומית לליגה הערבית יחד עם המדינה הפלשתינית שתוקם בשטחי הגדה ורצועת עזה, אחרי שישראל תיסוג מהם לגבולות שביתת הנשק משנת 1948.
על מה המחלוקת?
אחרי שהובהרו חמש העובדות שעיכבו עד היום את סיום “הסכסוך", ניתן להגדיר את המחלוקת בין סופרי “מחנה השלום" לבין סופרי “המחנה הלאומי". המחלוקת הזו איננה בין מחנה הרוצה בשלום למחנה המשתוקק לחיות לנצח על החרב. סופרי שני המחנות חותרים להשיג שלום עם מדינות ערב, אך המחלוקת ביניהם היא על תוכנו של השלום, אם יהיה זה “שלום ציוני", שיבטיח את המשך קיומה של מדינת–ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, או שיהיה “שלום פלשתיני", שיממש לפלשתינים את “זכות השיבה", יכפה את יישום הרעיון על “מדינת כל–אזרחיה" ויהפוך עד מהרה את מדינת–ישראל למדינה דו–לאומית, שלא ירחק היום ותהפוך למדינה ערבית נוספת בליגה הערבית עם שם, דגל והמנון חדשים. מהמחלוקת הזו גוזר כל מחנה את עמדתו וגם את מעשיו בנושאים המיידיים: “הכיבוש", “השטחים" ו"ההתנחלויות".
סופרי “המחנה הלאומי" נשארו נאמנים לציונות ולמטרותיה המקוריות. לפיכך אין הם רואים בחלקי המולדת ששוחררו במלחמת 1967 “שטחים", אלא את העתודה הקרקעית של העם היהודי להשלמת חזונה של הציונות: לכינוס כל העם היהודי בארץ–ישראל. אף–על–פי–כן השלימו עם העובדה שהעם היהודי ייאלץ להגשים את חזונו הציוני רק בחלק מהמולדת, בין הירדן לים–התיכון. סופרי “המחנה הלאומי" מאמינים שהיענות ל"שלום הפלשתיני" מסכנת את מדינת–ישראל ורק “השלום הציוני" יעניק לה גבולות ביטחון ויקיים אותה כמעוז להבטחת המשך נוכחותו של העם היהודי בהיסטוריה.
ואשר ל"סכסוך", הוא לא ייפתר בעתיד הקרוב, בחיי הדור הנוכחי, אך הוא יגיע לפתרונו בעתיד היותר רחוק, כאשר הפלשתינים עצמם יתקוממו נגד התפקיד שהוועידה להם הליגה הערבית וידרשו ממנה לפטור אותם מהשגת “פלשתין השלמה", כדי להגשים ל"אומה הערבית הגדולה" את חלומה על מרחב מטוהר מזרים מנהר פרת ועד האוקיינוס האטלנטי. השלום יושג במזרח–התיכון רק אחרי שהפלשתינים, שנוצלו על–ידי הליגה ערבית למען החלום הפאן–ערבי הזה והפכו עקב כך לפזורת הפליטים הבזויה בכל מדינות ערב, יתפכחו ויחליטו לדאוג בעצמם לעתידם. אז גם יסכינו הפלשתינים להגיון האומר, שזכות “הצדק הגדול" של העם היהודי לקיים חיי ריבונות במולדתו, זכות שאי–אפשר לממש אותה בשום מקום אחר על כדור–הארץ אלא רק בארץ–ישראל, עולה על זכות “הצדק הקטן" שלהם, שיש לו מענה כפול: במרחבים דלי–האוכלוסיה של מדינות ערב או בחלק מהשטחים שבין הירדן לקו הירוק.
כלומר: מועד השלום יגיע ביום שבו ישתחררו הפלשתינים מהלחץ של הליגה הערבית עליהם ויפסיקו לתבוע את “פלשתין השלמה" בשביל “הפזורה הפלשתינית", אלא יתפנו לממש את עתידם הלאומי בשטחים שיספיקו לצרכיו של “העם הפלשתיני" המתגורר בפועל בגדה וברצועת עזה, שטחים שעליהם יוסכם בשיחות שלום עם ישראל. במועד ההוא גם ייקבעו גבולותיה המתוקנים והסופיים של מדינת העם היהודי. גבולות סופיים אלה של המדינה לא יהיו גבולות “הקו הירוק", אלא גבולות ההתיישבות של המתנחלים ביהודה, בשומרון ובגולן בכל השנים שחלפו ממלחמת ששת–הימים ועד לקיומן של שיחות השלום האמורות. לפיכך, כל עוד מעכבים הפלשתינים את השינוי הזה בתודעתם ונמנעים משיחות השלום, צריך להמשיך להחזיק ב"שטחים" ולטפח את ההתנחלות בהם.
סופרי “מחנה השלום" מתקשים להתמודד עם הסתירה בין החזון הציוני לבין תביעתם הדפיטיסטית להסרת ההתנחלויות ולנסיגה של ישראל לגבולות “הקו הירוק". היענות לתביעה כזו, הוכיחה הנסיגה מיישובי רצועת עזה בשנת 2005, לא הביאה שלום ואפילו לא “הודנה" (הפוגה) או “תהדייה" (רגיעה) למדינת–ישראל, אלא נוצלה על–ידי הפלשתינים לקידום הטילים שלהם קרוב יותר ל"קו הירוק". לא רק שדרות, אלא גם אשקלון ושאר הישובים שבאזור ספגו את תוצאות הנסיגה הבלתי–אחראית הזו. הלקח הוא שאסור לבצע “התקפלויות" נוספות עד שיבשילו הפלשתינים לסגת מהמטרה האחת, שהם לא זזו ממנה עד כה: למחוק את מדינת–ישראל ממפת המזרח–התיכון.
שלבי ההינתקות מהציונות
במצוקתם הגיבו סופרי “מחנה השלום" על הרנסנס הציוני של “המחנה הלאומי" אחרי מלחמת ששת–הימים במוצא הרעיוני היחיד שנותר פתוח בפניהם: בהינתקות מהמטרה הראשית בחזונה של הציונות. בלי קושי ניתן לסמן ביצירתם את שלבי ההינתקות שלהם מהציונות, שלבים שהפליגו הרבה מעבר להרגשת האכזבה מהציונות, שס. יזהר ביטא בסיפוריו על מלחמת השיחרור, עקב העובדה שהמדינה הושגה בתש"ח במלחמה, ולא בדרכי–הפיוס שאותן הציעו הוגי הציונות הראשונים במשנתם (ראה המסה “מלחמת תש"ח בסיפורת הישראלית" בספרי “שבבים", 1981).
תחילה, בשנים שבין מלחמת ששת–הימים למלחמת יום–כיפור, שבהן דחו הערבים את הצעת השלום של ישראל “שטחים תמורת שלום", העלו סופרי “הגל החדש", ביצירות שבהן הגיבו על מלחמת ששת–הימים, ספקות ביחס לסיכוייה של הציונות להשיג את מטרתה. ואחרי מלחמת יום–כיפור, שבעקבותיה הצטרפו סופרי “הגל המפוכח", סופרי שנות השבעים, לסופרי “הגל החדש", סופרי שנות השישים, והקימו ביחד את “מחנה השלום" בספרות הישראלית, החמירו סופרי המחנה הזה את עמדתם כלפי הציונות. בשלב הזה לא הסתפקו בפסילת מוסריותה, אלא ייחסו לחזונה את כל כישלונותיה של המדינה.
ובשלב הבא, כבר השמיעו סופרי “מחנה השלום" את הדעה, שלמעשה השלימה הציונות את תפקידה בהקמת המדינה ב–1948 ומאז היא מכבידה על המדינה להתנהג באופן רציונאלי ומציאותי. ולכן צריך להיפרד ממנה ולאפשר למדינה לפעול על–פי האפשרויות המדיניות, הביטחוניות והכלכליות המציאותיות, כפי שהתבררו אחרי מלחמת יום–כיפור (ראה המסה “היחס לציונות בספרות הישראלית" בספרי “ספרות וריבונות", 2006).
בתחנה הפוסט–ציונית הזו תקועים כעת סופרי “מחנה השלום" והם מפרנסים אותה על–ידי התיאורים על “הזוועות" שמבצעים חיילי צה"ל והמתנחלים ב"שטחים", מקצתן פרי–דמיונם ומקצתן מקרים חריגים אמיתיים שהועתקו מהשוליים למרכז והובלטו כעדות ל"כיבוש אכזרי", כדי שיטרידו מוסרית את החברה הישראלית.
בה–בעת נפוצה הנטייה בקרב הסופרים של “מחנה השלום" להגדיר כ"ציונות" את הפתרון הדפיטיסטי, פתרון הנסיגה ל"קו הירוק", שבעזרתו הם מקווים להשיג שלום עם הערבים. סופרי “מחנה השלום" שבויים בהנחה, שאם תיסוג ישראל לגבולות 1967 וגם תיכנע לשתי התביעות, ל"זכות השיבה" ול"מדינת כל–אזרחיה", יראו עוד בחייהם את יונת השלום מקננת במזרח–התיכון.
הניסיון שצברנו מאז 1948 מוליך, כמובן, למסקנה מנוגדת: אין תקווה להשיג שלום עם הפלשתינים ועם העולם הערבי בדור הזה. ולכן צריך עד סיום “הסכסוך" להחזיק ב"שטחים" כמרחב ביטחוני למדינה ולאזרחיה ובה–בעת להמשיך בהם את הגשמת הציונות על–פי מטרתה המקורית: לייסד מדינת לאום לעם היהודי בארץ–ישראל ולכנס אליה בהדרגה את יהודי כל הגלויות. באופן זה יובהר לפלשתינים, שככל שיעכבו את השלמתם עם הקיום של מדינת הלאום היהודית, כך יצמצמו ההתנחלויות את חלקם בשטחים שבין הירדן לקו הירוק במסגרת הנכונות ל"ויתורים כואבים", שהממשלות של מפלגות המרכז הזדרזו להציע להם לאחרונה.
מטרת צו–הקריאה
סופרים, ובמיוחד המספרים שביניהם, אינם מגיבים על הממשות באופן מפורש וממוקד, כפי שמגיבים מדינאים ובעלי טורים בעיתונות. הם בודים “גיבורים", מעניקים להם ביוגרפיה, אופי והשקפת–עולם, ועם אלה הם משלחים אותם לזירות התרחשות אקטואליות כדי שירגישו, יחשבו, יפעלו ויבטאו שם בחילופי–הדיבור ביניהם את דעתם על “המצב". מהרכיבים האלה של העלילה אמור הקורא להבין את עמדתו הרעיונית של מחבר היצירה. המסות בספר הזה ובספרים הקודמים של הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית" מדגימות כיצד לעשות זאת ומסייעות לקוראים לבצע את פעולה המיצוי של העמדה הרעיונית של הכותב מהעלילה שבדה מדמיונו.
ואכן, המסות שבספר הזה מבססות את העמדה הרעיונית–פוליטית של הסופרים כלפי האקטואליה רק על היצירות שפירסמו, ולא על ההתבטאויות החוץ–ספרותיות שלהם בתקשורת. ובהתאם לכך גם נקבע המיקום של יצירתם בספר הזה: בין היצירות של “הסיפורת הדפיטיסטית–פוליטית", של “הסיפורת החזונית–ציונית" ושל “הסיפורת הקיומית החוץ–פוליטית".
שמו של הכרך הנוכחי בסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית" מעיד על מטרתו. המסות בספר הזה קוראות לספרות הישראלית לחזור ולהתחבר אל הספרות העברית לדורותיה, ספרות שהייתה תמיד יהודית, לאומית וציונית. ואפשר לנסח את צו–הקריאה הזה לספרות הישראלית גם כפנייה מפורשת אל סופרי “מחנה השלום" בלשון הדימוי של רבי יהודה הלוי, המשורר היותר ציוני בתקופת ימי–הביניים של הספרות העברית: סופרים, הקפידו שכשרון הכתיבה שלכם יניב לא רק פרחים ספרותיים אסתטיים, כי אם גם פירות הגותיים ציוניים.
