כמה מילים יש לתאר זוועה? הרבה. יותר מדי. כלי התקשורת הוציאו מלקסיקון השפה העברית מילים השגורות בפינו ומילים שכמעט ואבד עליהם הקלח, רק על-מנת להגדיל, להעצים ולתבל את אירועי האלימות האכזריים הגואים לאחרונה במדינה. לרטש, לבתר, לחתוך,להשחית, לענות, לאנוס, להתעלל, לדקור... באכזריות, במבט קר, מול עיני תינוק, מול תחינתה של אישה מיוסרת...
מירוץ הכותרות הצבעוני והגנבת תמונות "מוסוות" שלא משאירות שום מקום לדימיון, נותנת לכל עיתונאי זוטר את ההזדמנות לגלות בעצמו ולנו, את הסופר הפוטנציאלי של ספרי אימה הטמון בו. מושגים של דיסקרטיות, כבוד המת וכבוד הציבור, נירמסים תחת הכותרת הכל-כך שחוקה, "זכות הציבור לדעת". אין דבר שאינו ראוי להיחשף, ורצוי עם כמה שיותר דם.
פירוט מילולי נרחב של הודאות וחקירות במשטרה, בהם "חושפים לראשונה", מה חשב הרוצח רגע לפני, באיזה זוית בדיוק תקע את הסכין, כמה דם נשפך ומאיפה, הפכו ללחם חוקם של העיתונאים. שכן ללא פרטי האימה הללו, זו סתם כותרת משעממת. מה יכול להיות מענייו ב-"סב רצח נכדה", "בעל רצח אישה" עובד מתוסכל רצח משפחה"?...
מה זה משנה? ישאל התוהה, הרוצה - יקרא (ויהנה?), וזה שאינו רוצה - ימנע.
הבעיה היא, שההשפעה היא בעיקר על כולנו - בתור חברה. לא חדשה היא התובנה כי חשיפה מפורטת ומרובה לזוועה דוחקת את גבול הסיבולת האנושית, וכמו בכל תחום אחר, הגירוי לאחר מכן, יהיה נדרש להיות גבוה יותר, אכזרי יותר, פיקנטי יותר.
וישאל שוב התוהה, אז מה? וכי כל מי שקורא כמה כותרות או משחק במשחקי מחשב רצחניים יהפוך לפתע ל"ג'ק המרטש”?, ובכן, הרוב הגדול - לא. לכל היותר יסתכן אותו אדם בנפש כהה ומגושמת, שתהפוך אדישה לסבל קטן וחסר רייטינג.
אך, ישנם גם אחרים. כאותו נער (אי-שם רחוק מאוד מאיתנו, באמריקה המנוכרת), שלקח רובה אוטומטי וירה בבית ספרו באכזריות חסרת הבחנה וחסר פנים. מן הסתם, הפעם הראשונה בה תירגל מעשה זה, הייתה בעת משחק מחשב מתוחכם ומתקדם. מבחינתו, המציאות היא רק ביצוע ממשי של אותו משחק.
אז לפני התהייה האנתרופולגית העדכנית, העולה לאחרונה בשמם של עיתונאים ובעלי טורים, כיצד קרה ותדירותם של מקרי הרצח הקשים עלתה כל-כך, כיצד אנשים הופכים להיות כל-כל אכזריים?, לפני כל זה, יש לעשות קצת חשבון נפש תרבותי. ולשאול כיצד הפכנו לחברה שכל-כך מורגלת באלימות. כיצד אנו מסוגלים לשתף פעולה עם גימיק תקשורתי, דוגמת - "מי יכול למצוא את הרוצח בתמונה של הלוויתו של הנרצח?”....
הצלחתם?
לפני הרצח הבא, אולי כדאי שנזכור שלפעמים אותו רוצח הינו רק ראי אומלל ולא מוצלח של חברה שצרכה אלימות בעיתון הבוקר, ליד הקפה והעוגה.
