פעילותו של סגן שר הבריאות ליצמן לממן טיפולי שיניים לילדים, נראית למראית עין מוסרית כמבורכת והכרחית. שכאמור במחקרים הרבים, משפחות נמנעות מטיפולי שיניים בשל העלויות המרובות.
ויש האומרים כי לא משנה האינטרסטיות הסקטוריאלית הברורה של סגן השר ליצמן עבור ציבור בוחריו, שהרי ילדים רבים יהנו מכך. ודווקא בנקודה זו, על כולנו לשים לב ולהיזהר. אין זה מופרך כלל-וכלל ויתירה מכך, יש שיאמרו כי צפוי הדבר - שעקב אילוצים כספיים, הדרך תהיה מאוד קצרה מהגדרת כל הילדים הזכאים לטיפול, לרק ילדים ממשפחות נזקקות, לרק ילדים ממשפחות נזקקות הגרות באיזורים כאלה ואחרים, ולבסוף בעיקר לילדים ממשפחות נזקקות הגרות בבני ברק, אלעד, אשדוד, בית"ר עלית ובית שמש...
ראינו את זה קורה בעניין חינוך חינם מגיל 3, או יום לימודים ארוך של משרד החינוך, וראינו את זה עם מימון צהרוניות - של משרד הרווחה, וכך - עלול להיות גם כאן. הרי אך לאחרונה הכריז ליצמן בוועדה בכנסת, כי ”החרדים מביאים ילדים, והחילונים הולכים לצבא". וכי למה לעצור בצבא? החרדים מביאים ילדים והחילונים יממנו להם את מוסדות החינוך, החרדים מביאים ילדים והחילונים יממנו להם את הישיבות וקצבאות, החרדים מביאים ילדים והחילונים יממנו להם את טיפולי השיניים. בשם ה"צדק והשוויון", יציבו את משפחות הנזקקים בראש המעלה, ולכל מי שאין תלוש משכורת (גם מבחירה או מהסתר) - תהיה זכות ראשונים.
מדיניות רווחה הינה חשובה ומבורכת, אולם רק כאשר נזקקותו של האדם הינה עקב נסיבות חייו העגומות שהביאוהו להזדקק לתרומת הציבור. במצב בו אנו מרחמים ותורמים ממיסינו למשפחות מרובות ילדים, שאינן לוקחות אחריות לאומית וכלכלית על חייהן וחיות מתוך אידיאל מעושה על קצבאות ותרומות, אנו בעצם משמרים את הנזקקות ופוגעים בזכויותיו השיויוניות של משלם המיסים, שאף הוא נצרך לשלם אלפי שקלים לטיפולים, אך זאת בנוסף למיסי בריאות\ביטוח לאומי\מס הכנסה שהוא משלם.
הבעיה היא, כפי שקרה עם ילדי העובדים הזרים, ברגע שנאמרת המילה "ילדים", כולנו מלאי רחמים והסתכלותינו רחבת ההיקף וארוכת השנים - נפגמת. אך אם נהיה רחמנים במקום זה, ונחסוך עוד ועוד הוצאות למי שאינו עובד מבחירה, הרי נעודד ילודה פרזיטית שיבוא היום והיא תמוטט את המדינה.
אין לתת עוד "פרסים" ועוד קצבאות למי שיוצר במו ידיו את נסיבות חייו הנזקקות, על-ידי כך שאינו מסכים לצאת לעבוד, ואף לא מחנך את ילדיו למקצועיות, יצרנות ופרנסה של כבוד. אל לנו ליפול לדמגוגיה נקודתית, ועלינו לזכור, כי כל המרחם ועוזר במקום שאין זה ראוי - הריהו שותף לעוול ונוטל יד בהתמוטטות מדיניות הרווחה של המדינה, שלא תוכל עוד לעמוד בפרץ בשעת אמת.
המינוח "מיצוי כושר השתכרות", צריך לבוא לידי ביטוי גם בנושאי בריאות לאוכלוסיה נזקקת. מי שעובד ומשלם מיסים ואינו יכול לממן טיפולים יקרים מנשוא לילדיו - אכן, ראוי שיקבל עזרה במימון ולא יפגעו ילדיו. אך חייבים אנו להפריד ולהבחין בינם לבין אותם עשרות אלפים המעדיפים לא לצאת לעבוד - מבחירה, ומעדיפים לא להיות שותפים בנטל המיסים, אך כן לדרוש בשם ה"צדק" עדיפויות טיפוליות על חשבוננו.
לנו, נמאס - אנו יצאנו כבר בשן ועין.
