עודני מביט בך,
עלם חמודות שכמותך,
ואני רואה אותך עלם תמיר,
עם החיוך הזוהר, המבט שמאיר,
את ּפלוּמת השְפָמְפָם שזה עתה
מעל שפתותיך נָבְטֵה,
את קרן התקווה שמעיניך נִיבּטָה,
את פניך השזופים, שקֶמֶט בָּם לא חרש...
ואתה כל-כך צעיר, עודך שמור כמו חדש.
וכך רֵעי כֶאחי,
תיחרט לעד במוחי....
ממש כמו באותו ליל דמים,
של אש, ותופת, ורעמים,
בו נעקדת, ועלית בשָמי הרקיע,
כשמלאך המוות אוחז בך ומריע.
ראיתיו אוחז בִכנפו את כנפך,
שמעתי את קולו מפתה את נשמתך שנפחה,
שמעתיו לוחש לך בקול קטיפה: "בוא אתי עלם חמודות,
עלה אתי למעלה רב החן והמידות...
עזוב את התקווה, הרפה מהחלום
בוא אתי אל המנוחה, בוא אלי אל השלום,
הלא כאן למטה כבר עשית הותר ודי,
ואילו שם למעלה, מלאכה רבה עד בלי די...".
ואתה רעי כאחי, כמו סוּמָא אחריו הלכת,
שולל הולכת, וְבלבי הוֹתרת,
יום מר ונמהר,
ואֶבֶל שלא נגמר,
וקינה ,וּכאב,
ותוּגָּה, ועֶצֶב,
וְדִמעה שנִקִווֵתה בְּטֶרֶם עֵת...
והיא לנצח תיכון, מעולם לא נמחית.
ואקרא לך אז מתוך הכבשן והאש:
וָאומר אליך: "שוּבה נא אלי! הלא תוכניות עוד לנו יש"
אבל אתה מיאנת..
אפשר שכלל לא שמעת,
אפשר שבמכוון אוזניך אטמת
ולקולי הקורא לא שָעית...
וָאוסיף לזעוק עד כי גרוני ניחר:
ואתחנן בבכיי, ואומר:
"מה לך בן אדם כי תקדים את המאוחר?
חזור אלי אחי! הנח לזה המלאך, הנאלח"...
ואני בוכה, ונאנח,
בכְאֵבי נשנק,
בעצבי נאנק,
וגרוני מדמע נחנק.
ואילו מלאך המוות? הוא רק חייך אלי בבוז ונתן בי מבט,
ולא הירפה ממך, לפת אותך כמו בִּצְבת,
ולחש לך בלא הרף: "נוּע... תם זמנך... נוּע..."
כך הוא עד כי נעלמת, והותרת בלבי רק רִיק וגעגוע.....
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים... יהיה זכרך ברוך
