ציפורת נדירה היא, המשוררת סבינה מסג. היא בת היישוב העברי, והיא אזרחית העולם. היא יהודייה המבלה את חייה במנזרים. היא חסידת הביטוי שמרבה לשתוק, שמוצאת את חיותה בדממה. ואומנם, אין זו ההתייחסות הראשונה לשיריה. ביבליוגרפיה שלמה מלווה את יצירתה בשירה: עבודות לה גם בתחום ספרות ילדים ותרגומים. לו כתבנו עליה עוד, לא היה זה אלא אולי אך נדבך נוסף מעט בשבח יצירתה. סבינה כותבת מאז גיל 9. עבודתה מראשיתה מצטיינת בחותם המיוחד לה - הבדידות. את שירה הראשון כתבה בבורחה מהעולם ושאונו - במערה מבודדת.
אין שורות אלה מתכוונות להתייחד עם תולדות חייה. אלה רשומים, על-פי רוב, בביבליוגרפיה הנזכרת
1 ובמאמרים נוספים. די לנו בשיריה, שהם כשלעצמם מהווים מעין רישום אוטוביוגרפי. שיריה מלווים את תולדות חייה הן מנקודת מבט של הווה והן כהעלאת זיכרונות על ימי עבר של חייה. שירים אלה מתייחסים הן לקורות אותה מאז נעוריה, שירותה הצבאי, מלווים רישומי זיכרונות ממקומות מגוריה הרבים ואירועים מחייה.
על עטיפת הספר - "אוטופורטרט משפחתי", ציור שמן מעשה ידי הצייר אהרון מסג, בעלה של המשוררת. הציור הוא מין יצירה מודרנית - אולי פוסט-מודרנית - שכל המתבונן בה מוזמן להבינה בדרכו. יצירות מודרניות מעלות בזיכרון ומהוות מין רורשך-טסט - הכל מפרשים אותן כנטיית ליבם. האחריות על הפירוש היא על המפרש. אנו לא נסתכן.
שם ספר שיריה של סבינה מסג כשלעצמו איננו משאיל עצמו להבנה במבט ראשון. אך אט-אט נראה כי הקורא יורד לְרֵעָהּ. כי מה הוא "מונוגמיה עילית"? אולי הכוונה למשהו מעין דברי גיתה אל שרלוטה פון שטיין 9 (אם כי נראה כי הרחקנו בכך עדותנו: תרבות המשוררת ושפת האם הראשונה שהיה בפיה היא הצרפתית: זיקה לה לשירה האנגלית, ולאחרונה לנורבגית, אך לא לגרמנית): "זֶה הָאֶחָד, לֵדָה, אֲשֶׁר אֱהֹב תּוּכְלִי"
2 - דברי גיתה לשרלוטה. זו האחת. והדברים מתייחסים לעולמות של עילית. מונוגמיה עילית. סבינה חיה בזוגיות מאושרת עם בעלה מעל 40 שנה. שירים רבים מתייחסים בספרי שיריה לזוגיות זו, הנמשכת מאז פגישתם הראשונה בצבא ועד ימי בגרותם, כפי שעוד נראה: כי גם בימי שיבתו הוא לה למשען, כמו שהיא לו: הוא לה כנער שבין סבכי שיבת חזהו יכולה היא להסתתר כציפור בסבכי הכינרת (עמ' 92).
מה הם מרכיבי ומאפייניה של אותה זוגיות נעלה, עילית, עליה נסובים - בלשון הווה ועבר - כה רבים משירי הספר? במה ראשיתה? המרכיב הראשון הוא היופי עצמו, יופי של אישה. ראשיתה בגילוי העצמי של הנערה המגלה את יופיה והופכת מודעת לה: "הייתי יפה בגן" (עמ' 6, "גן המנזר"). המגלה היא - היא עצמה, אך גילוי יופיה על-ידי בן הזוג הופכה יפה עוד יותר. אף לזוגיות זו מושאלים מראשיתה מאפייני עולמה של המשוררת: הרוגע, השקט שבהתבוננות פנימית, ההיסגרות במעין דומייה הנרמזת במילות השיר. גם הודות לאלה הזוגיות הזו היא עילית.
הגנים בהם שיריה מתרחשים, יחד עם כל עולמה, מתאפיינים בתום. "בילדותם של כל האנשים היה היה גן", שמה המשוררת את המוטו מפי פסואה בראש ספרה: וזה הגן שנפשה לא תאבה לעזוב עד היום הזה; זה הגן שם המשוררת משתעשעת ברוחה וחוזה, ובנפשה כר נרחב למשחקי חלומות. "אַל תַּזְקִין לְעוֹלָם, לִבִּי הַתָּם" - קוראת המשוררת לנפשה גם בשיר הבא בספר, "אִם תַּזְקִין אֵיךְ נוּכַל לַיָּמִים"? ("שיר ישן", עמ' 7). ובשיר בעמ' 10: "אָהּ, מִי יִתֵּן חֶלְקִי בֵּין בַּעֲלֵי כָּנָף - שְׁלִיחָיו שֶׁל הֵשַׁיִט הַתָּמִים הַהוּא..." (קרי יונת נוח). התום הוא קו קובע ועקרוני בשירתה של סבינה מסג. זה השיט בו נוטלים חלק הדוברת את מילות השיר וַאֲהוּבָהּ, אותו "אָהוּב תָּמִים/ וִיפֵה תֹּאַר" (עמ' 11). עימו היא זוג, ושניהם הם
"זוגיונים" (עמ' 31), באותיות מודגשות.
כל אלה - היופי, הרוגע, התמימות ועוד, הם הסממנים של שירת מסג. ועוד היא הוסיפה על אלה בשיריה אחוזי קרני הכנרת. ואמנם ספר השירים מלא זכרי מקומות בהם הקדימה המשוררת והתגוררה לפני שגרה ליד הכינרת. אך אגם זה, הגדול בישראל, הוא עיקר היותה וחיותה. כמו שבילדותה היא ברחה מביתה הרועש אל רוגע המערה ושם דיברה שיר, בילתה בשיחה עם עצמה ויישותה ושוחחה בדברי שיר עם השקט והקירות, כך עתה בורחת היא מהמושב בו גרה לפנים ליד כביש גהה ושדה התעופה, על רעש מטוסיו, מסמיכות חירייה וריחות המזבלה אל החופש, אל שפת הכינרת. הזוג חוזר מגן העדן הראשוני, התמים (שגם מושב חמד בו גרו היווה חלק ממנו) אל עבודת האדמה, אל גידול ירקות ועשבי מרפא, כי הזוג הוא זוג ראשונים, מעין אדם וחווה בתמימותם וחמימות, שלמות אהבתם, והם מקיימים את צניעות הצריכה, את מצוות עבודת האדמה. משכנם הראשון הוא מעין אוהל מועד, סליחה, אוהל רועד, מתחת לחופת ניילון צהוב, על שפת הכינרת, ה"נוֹגֵס וְנָסוֹג, נוֹגֵס וְנָסוֹג' (עמ' 16).
בעמוד 72 היא כותבת: "כָּל בַּיִת שֶׁאָהַבְתִּי פַּעַם, נִשְׁאַב אַל לִבִּי, וְנִשְׁאַר"; ומכאן אל ההפשטה המתבקשת: "אֲנִי בַּיִת בִּפְנִים בַּיִת בִּפְנִים בַּיִת, מִצְבּוֹר בָּתִּים מְהַלֵּךְ וְנִכְתַּב וְשָׁר, חַדְרֵי-לֵב סְתוּמִים, מְחֻבָּרִים לָהֶם יַחְדָּו...". כמו את כל מקומות מגוריה בהם דרה קודם וגם אחר-כך - המושב חמד, כליל, צפת, המנזרים בעין כרם ועל שפת הכינרת, כמו גם את הכינרת עצמה, אופפת הילה. מגע לה כאן עם הקודש - תחושת גן העדן מתחלפת-מתחלקת עם תחושות אוהל מועד. מגע לה עם היהדות - חמד הוא מושב דתי ובו ישיבה - אם הנצרות, שלא לדבר על דרוזים וערבים.
שירי הספר הם מעין אוטוביוגרפיה. בחלק מהשירים המשוררת חוזרת אל ימים קדומים, עד שבסוף הספר היא מגיעה לימיה אלה. במובן זה, ספר זה הוא מעין יצירה רטרוספקטיבית. הוא כולל תקופות ראשית ואחרית, עד ימינו. כך קורה שאוטוביוגרפיה זו נושקת לנופי הארץ, כולל כביש גהה על התנועה הרבה בו. מכאן נמשך הלב אל האוויר הצח של הגליל ("יָם הַגָּלִיל מָשַׁךְ כְּמוֹ מַגְנֵט", עמ' 12), וכולל אפרורית הכנרת בבוקר ועל רוב צבעיה בערב, מגוריה על שפת האגם שעצם מראהו משקף כחול ורוך, נפשה אחוזה בצבעים וקולות הטבע שכאן, סגול של צפורנית, חרדל הבר... הרבה ירוק... חלוקיו של הנחל... קול המים - מבלי להתעלם כמובן מהעובדה שה"טבע" מורכב לא רק מיציר כפות האל אלא גם מעקבות מעשי האדם. אין המשוררת מכחידה תחת לשונה, השירה הפוסט מודרנית, אליה היא מבקשת להיחשב שייכת בשירתה, אינה "רומנטית" בלבד. היא מתבוננת פקוחת עיניים במה שבו הממש, בנעשה סביב, בחריצים שהטנקים, הטרקטורים חורשים בקרקע, בכליאת המים בצינורות ("נְחַל שָׁלֵם בְּתוֹךְ צִנּוֹר חַמְרָן", עמ' 18) ובגזל האדמה החקלאית הטבעית וציפויה במעטי בטון, בתצבורות הסחי המתאספות על הקרקע - לכיעור והדומן שהאדם מותיר - גם על שפת הכינרת בעקבותיו. ובכן, גם אלה הם חלק מה"טבע", אם לא אחרת, הרי שטבע האדם.
מסג קוראת, במקום מן המקומות, לשירתה "שירה אקולוגית". אך כאן עולה שאלה חדשה. האם כתיבתה ה"אקולוגית" של מסג - זו הרואה לא רק את היופי בטבע - האם מגמתה ראיית הטבע ללא כחל ושרק, ללא מחלצות רומנטיות? או רומנטיזציה של מוצרי התעשיה המזהמים נהרות ("כָּאן הֵקַמְנוּ אֶת אָוָלוֹן שֶׁלָּנוּ, עַל הַשָּׂפָה הַמְלֻכְלֶכֶת שֶׁל נַחַל אֵילוֹן..." / עמ' 40), מרעישים את האוויר, כולאים את יפי הטבע בצינורות? האין לפנינו מורשת כלשהי של מרינטי, אבי הפוטוריזם האיטלקי, שסגד לקידום הטכני והתעשייתי, שקידש את המכונה, את שמקורו ומהותו אינם "מן הטבע", או, לחלופין, הרואה באלה חלק מהטבע, ממהותו הטבעית וההכרחית של העולם? האם זו "שירת הטבע החדשה" (עמ' 45)? אין אנו עוד חלק טבעי של הקוסמוס, אלא של הקומפוסט. עניין לנו עם פני השירה החדשים, ה"פוסטמודרניזם", שירת טבע שאינה שואפת עוד להביא לקורא יופי אלא כיעור, המעמיד עולם זה, את העולם שלנו על מהותו הבסיסית של כיעור ומיאוס. ורואה מחובתה לדחוף לפני האף של הקורא את מראותיו וריחותיו. עוד מעט המשוררים ימשכו ידם מכתיבת שירי גשם ואביב ויכתבו שירים רק על משקעים חומציים.
אך אין מסג מגיעה לכל אלה. סבינה רומנטית: "שַׁל נְעָלֶיךָ בֵּין הַפְּרָחִים". מגעה עם הנוף משרה עליה מעונג החושים: "מָלֵא כַּף רֶגֶל בַּחֲלוּקָיו שֶׁל הָאָפִיק הָרֵיק" (עונג כן, אך גם פיקחון: ׁהאפיק ריק כי מן הסתם המים נתפסו לצרכי החקלאות בצינורות). נפשה מבקשת על הצמיחה במקומות השרופים, עיניה פקוחות לכל פלאי הנוף, כולל שדות המוקשים החבויים בין קני הסוף (עמ' 19). הכינרת, המעניקה לנפשה חיות, גזלה ממנה גם את בנה, שלמד להשיט ספינות על מימיו, התאהב בימים עד שקרא לבנו "קאי" - "ים", בלשון הבאי, הארץ שמעבר לימים ולאוקיינוסים אליה הרחיק לשוט, שבה הוא התיישב בלא לשוב.
סבינה רואה את הארץ ואת חייה בה בפיקחון. ליד הרומנטי, המתפעל ומתרומם למעין אקסטזה, התמסרות בנפש למראה הנעלה והנשגב שבטבע - היא שומרת מקום לראיית הממשי.
הקורא בשירים, נוף נפש המשוררת נפתח לפניו. התום, הישירות, הרישום המיידי של הגויות הלב, כוח ההתבוננות וההזדהות עם המראות הנגלים אליה ביומיום, ראיית האהוב והזוגיות, מהלך העתים והתחלפותם, והאושר שבכל מקום בו למשוררת יוצא לחיות, השורשיות הארץ-ישראלית, ההזדהות עם הנוף - כל אלה הם המרכיבים את עולם המשוררת - כל אלה ועוד.
לשון המשוררת עשירה ומלאת המצאות. מסג מנצלת זכרי לשון והופכת לשורת שיר ביטויים ידועים ואהובים מאוצר השירה (כגון בעמ' 8: "אהובי בנה לי בית"), ויש גם שיר שלם המבוסס על שמות שירים עבריים (עמ' 61).
מסג מנצלת ביטויים השגורים ואחרים בלשון, והם בידה כחומר ביד היוצר ("חרציות מורידות את השמש לגובה היום", במקום "ים"). הביטוי האקלימטולוגי "עומס חום" (כבד, בינוני וכו') נותן מקום לשורת השיר: "עֹמֶס חום/ו עֹמֶס רֶגֶשׁ" (עמ' 56), וכיו"ב. ידיעות בחדשות על התקפות גז מולידות את המשפט "התקפת חומרי האז" ועוד. ואף זה מדרכי הלשון - המשוררת יוצאת מן הקונקרטי ומגיעה אל המופשט, וראה דוגמה לעיל (עמ' 72). היא בונה משחקי לשון למיניהם. גם ממלאת שורות שיריה באליטרציות ("שטות שופכות אותה לכביש באשדים", עמ' 24): "ב
ריח ה
רוח שעברה בתוך פרדס פו
רח כ
ריח הירח דבש ושושנה ושסק...", "האהבה...שהייתה שירה...ושהיא עדיין שרירה"... "איך לתאר...איך לאתר"... מילה גוררת אחריה מילה אחרת. זו מעלה מאוב תכנים בסיכול אותיותיה, רעיונות זה עתה נולדו וחביונם לא אחר אלא השפה עצמה. הם נולדו זה עתה והיא מוצאם. "שְׂכִירוּת משנה ואריסות/ מאורסים לְמַחְסָנִים" (ביתה לשעבר בחמד הפך מחסן - כך בשיר "מחסן", עמ' 41). "לַשָּׁוְא אֲנַסֶּה לְכַתֵּת שְׁיָרִים לְשִׁירִים" (כאן ה"שין" האהוב על השפה העברית, וגם על סבינה): "לְרַשְׁרֵשׁ בְּסִירִים קלופי אֵמָיְל, שֶׁיִּשְׁלְחוּ מַיְיל לְעַכְשָׁו"...".
אזכורי לשון כוללים כמובן גם לשונות שבתשתיתם המקרא. בעמוד 46 אנו פוגשים אזכור כזה: "זו היתה... [גן עדן שלנו] אחוזתי... הגן ממנו לא נגורש, גם אם נאכל מן האפרסמון..., החושחש, הוָלנציה, השמוטי..." (המשוררת מונה את שמות פירות הגן). פנים רבות ללשון הדיבור. היא משמשת לשיחת רעים, להשתפכות הנפש. המשוררת משוחחת עם ביתה הישן, עם הקירות, עם סביבתה. בעמוד 48 כמדומה היא משוחחת עם בית ריק. הקירות, נראה, "מִתְפּוֹצְצִים מֵרֹב פְּתָקִים שֶׁהַמְשׁוֹרֶרֶת כּוֹתֶבֶת אֶל הַתְּהוֹם הַקּוֹרֵא". אך המאפיין ביותר את סבינה ושירתה הוא לא השיחה, אלא, כאמור, הדממה. אולי את זאת באים לבטא המרווחים והזזת השורות - יצירת רווחים בין שורה לשורה, לבטא את השתיקה.
אין למצות את שירתה בשורות ספורות.
