אחרי זה

ספרו של גיורא פישר הוא ספר האובדן, הכאב ומידות ההתאוששות: לימוד החיים מחדש. החיים (ומבנה הספר) הוא תהליך מההכנה לכאב, התבוננות בו ולימוד היכולת לאמוד את השכחה. בספר - שירים משפחתיים, שירים על הבן שאבד, על אחיו, חברתו, אימו, אביו, הסב (עמ' 47): על קבלת הבשורה ועל תולדות ההתמודדות איתה. אפילו הכלבה המשפחתית כאן, שלא להזכיר את תמונת המכונית הישנה שהייתה כאילו חלק מהמשפחה והיא מצולמת על השער. אך לכך עוד נשוב. עכ"פ אלה הם ה-dramatis personae - הנפשות הפועלות בספר. נפשות - כי גם נפש הכלבה והמכונית מתוארת. אלה האחרונים - אם תרצו - הם אמצעי הרחקה. נפש המכונית הייתה - בעודה בחיים ולפני היהפכה גרוטאה - והינה בכוחה הרב להזכיר את מעשי הבן בה, למשל. ("הסקודה האדומה מתה בנשילת אברים/ומזקנה/כמונו, ולא כמוך", "רכב ישראל ופרשו", עמ' 75). והנה תמונת השער: החצר, מכלאות הרפת, שם שוכנות הפרות שהאב עסוק בחליבתן - גם בשעת בוא הבשורה הקשה: הנה המתבן, סככה אליה הובא שלד המכונית שהפכה גרוטאה. והנה הכלבה, אוהבת בעליה, הבן, שאך מחכה - ומחכה - לשובו. זה המתבן המככב בספר בשירים אחדים (כבעמ' 42, ועוד). זו תמונת השער - והיא פסטורלית, כאילו רגועה. היא פתוחה לנוף - להתבוננות בבוגנוויליות המקיפות את החצר. בספר השירים "אחרי זה" ג"פ רושם קורות הימים שבאו "אחרי זה" - אחר קבלת בשורת איוב של נפילת הבן בקרב בג'נין (אם כי הספר נראה כולל שירים אחדים שנכתבו לפני כן). ואמנם - רוחות מוות מהלכות בספר אף קודם לכן. הן מופיעות כבר בשירי הדיוקן - וכאלה אחדים בספר - כגון על האישה הזקנה בת 85 שלומדת מקרא בקורס ורושמת במחברתה בשקדנות כל מילה כדי לשמור על זכרונה לעתיד. "הן יש מחר/ולכל מילה יהיה עוד שימוש"... ולפנינו לעג קל החבוי בהשוואה המוסווית בין שנות ילדות לבגרות רחוקים שהמשורר מפגיש, ולו בהיעלם, בשיר. חריפה מכך קרבת המוות בשיר "בהלה", כמו גם בשיר "אחת הגרסאות האפשריות" (עמ' 36-37). בראשון בין אלה המשורר מתבונן בזִקנה: מתואר איש זקן שאפילו "המצלמה עזבה אותו בבהלה": והמשורר תוהה: האם ישנה כוונה במבטו המופנה כלפי מעלה, או זו הזווית שבה הניח אותו האח המטפל. לא פחות מכך מהלך אימים השיר הבא בספר - בו המשורר חוזה את "אחת הגירסאות האפשריות" של מותו: "העירוי מטפטף חיים לוורידיו לאט לאט כשעון החול/מהר הם מופרשים לשקית פלסטיק מוסתרת". הוא חוזר אל נושא זה בשירים נוספים - למשל בעמ' 93, בו הוא מתאר את שני זוגות משקפיו: הזוג האחד הוא משקפי קריאה, השני - לקרב את הקץ. יש גם שיר המוקדש למות אם המשורר. האם - ושמה מרים - חוזרת לחיים בשם הניתן, על-פי שמה, לנכד - מירום. ומירום הוא הנופל בקרב. "אמא מרגיעה אותי" - מספר המשורר בעמ' 83. "אמי מרים/שבני קרוי על שמה/שמעה אותי בחלום/מבכה את מירום". ואכן, מות הבן כחלום בלהות. רוב שירי הספר נכתבו, כאמור, לזכר הבן שנפל. האב השכול מעלה קווים לאירוע הקשה. הוא מנציח את רגע בוא הבשורה הקשה. זו באה אליו בהיותו רכון על חליבת פרה ברפת. "כמה מוזר, כמה נורא: כאלו המתין לבוא הבשורה: אף שריר בפניו לא זע: לא רמז ששמע. המשיך וסיים את חליבת הפרה". המוות מרחף על שירי הספר. "והמשורר כותב לבנו, מירום, "שהשירים באים ממנו, והמשורר הולך אליו" (עמ' 53). כל מי שאיבד אדם יקר לו סופו שהוא מוצא את עצמו מצפה לשובו. ( אפילו המכונית, שלא כמו הבן, הגיעה לגיל מופלג ו"נפטרה", נפחה את נשמתה ברחובות הכפר, השילה אבריה ומתה בשיבה טובה - ומשמשת בפי האב מטונימיה לדמות הבן שטיפל וצייד את המכונית בכתובות על היקר לו, כגון ימי שירותו בגולני. האב מדבר באמצעותה עם הבן עצמו: (המכונית מתה, כאמור, בשיבה טובה, "כמונו ולא כמוך", הוא מעיר לפתע לבן: "ולא נותר לנו אלא לחכות לתחיית המתים של המכוניות". המכונית נשמרת בחצר לזכר הבן שנפל - כעין מטונימיה לו, מעין מצבת זיכרון, מעין הבאה יחד של רחוקים, זכר הבן המת עם המכונית המתה אף היא). זה מוטיב "השיבה המאוחרת". לשוב הבן מחכה האב גם בשיר "תפאורה", בעמ' 77. הוא מתאר את אותה מכונית ישנה שהאבק ממנה לא הוסר, את הסולם שהושאר בגינה... "התפאורה מוכנה/פנסים יורים אור/הבמה מחכה/לשחקן, שיחזור". גם כלבת הרועים, המצולמת בשער הספר, רבוץ לפני שלד המכונית במתבן, מחכה לשוב אדוניו: (לו מוקדש השיר "מישהו לרוץ איתו" בעמ' 70: כי הבן נהג כנראה לערוך מירוצים עם הכלבה, ושמו "Flame", להבה - אחת משתי אהבותיו: "כפות רגליה/... חצו נהרות זבל פרות/ כששב מהצבא.... ומאז, בעת לילה/ אני מביט בפליים/המביטה לשמים. יודע, שאם יחזור/כציפור,...תתהפך על גבה/תניח לרוח/ללטף את בטנה". כל אלה הם שירי השיבה המאוחרת. געגועים אל הבן שאבד מול גבורת האב בשתיקתו: שתיקה מול בכייה. בשיר "מי תהום", למשל, המשורר מודה: "בחלום/דמעות נובעות/...כמעינות תהום רבה/¨וביום אני סלע וגו'. בשיר "סלע" האב פוסע על שברי חייו הלוהטים כגחלים של הבן שנפל - כ"פקיר הודי/ שעורו מְחוּסָּם/ורוחו במקום אחר". כבר מהדוגמאות מהשירים שהבאנו יכול לעמוד אדם על העובדה כי עיקר כוח המשורר והאמצעי הפיוטי הראשי שבידו הוא ה-conceit. רוח המשורר חופשית, מלאת esprit: כוח התבוננות, יכולת לקרב בין רחוקים ואפילו זרים מלכתחילה זה לזה, ויכולת חיבור ביניהם. המכונית מתה כמו הבן, הזקנה מצפה להפיק תועלת מלימודיה בעתיד כאילו הייתה תלמידה מלאת תקוות שאך זה עתה החלה בלימודיה: יש לה עתיד. הציון לשבח מגיע לאדם על חלומותיו (והרי כרגיל ציון לשבח אדם מקבל על מעשיו: ("ציון לשבח", עמ' 9). מנגינה קטנה הופכת מתאגרפת המכה בבטן השומע אותה: "מנגינה קטנה", עמ' 12). עמוד האש והעשן שהובילו את עם ישראל במדבר סיני אל המולדת, אל ארץ ישראל, בשירים אלה הם תוצר-לוואי של מלחמת קיום, ולא האל מחולל אותם ברוב חסדו אלא המצרים בפגזיהם. בעמ' 23 ("במלון סקוטי בטבריה", שיר דיוקן נוסף), אנו פוגשים שיר בו מתעמת יפי נוף הכינרת עליו גיבורת השיר אמורה להשקיף בבורא עם נוף נפשה הפנימי בו היא מעדיפה להזין עיניה ו"למשוך עוד קצת את/הלילה היפה בעולם". ההשוואות מתרחשות, כיאות וכמובן, על-רקע הדומה ברוחו מול המנוגד לו. בשיר "קראתי" (עמ' 30) הניגוד מבוטא באמצעות כפל המשמעות ( מילת Homonym) - שבשורש "קרא": "זחלתי לספריה/וקראתי/את כל הספרים קראתי/קראתי לכולם/עד שנגמרו כולם ולא נשאר למי לקרוא לעזרה"... כאן ה-conceit הוא בהפגשת שתי משמעויותיה של המילה. Conceit הוא גם הרעיון של הפגשת אדם עם עצמו, עד כי עליו לעבור לצד השני של הכביש בפוגשו את עצמו: "לא רק אַתְ/גם אני אעבור לצד השני של הרחוב אם אבחין בי. - מה את כבר יכולה להגיד לי/מה יכול אני להגיד לעצמי". המשורר מוצא לו אקוויוולנטים, אלמנטים שווי-ערך בטבע, בתהליכים הקוסמיים - כגון בשיר "לפני המפץ הגדול" בעמ' 87. החומרים לשיר זה, הלקוחים מתחום המדע, מספרים לנו על אירוע קוסמי שהיווה סוף - אם כי גם התחלה חדשה - ליקום. יש שירים בהם בשורת מות הבן מפי קצין העיר רק נרמז ואיננו מוזכר בעליל. "המפץ הגדול" שלפניו היה יקום "שרגש ורחש חיים", אך קרס ונפל, על כל מרכיביו לנקודה דמוית חור שחור - הוא החור שניבע עם היוודע מות הבן. אומנם - מודיענו המשורר - גם אחרי כן "נוצר עולם", שגם בו מתנהלים חיים - אם כי מבוקעים ומנופצים. זה הרגע בו אדם אומד את שנותר אחר האובדן - ומנסה לבנות את עולמו על השרידים מחדש. לא נמנה מקרי Conceit נוספים - הקורא יגלם לבדו. במקום זה יירשמו כאן הערות אחדות בדבר מהות התחבולה הספרותית. Conceit משמעו שנינה. זו תחבולה, או דרך בספרות ובשירה בה משתמשים משוררים כגון הנקראים "המיתאפיזיים", ג'ון דון, דריידן, אך גם שקספיר ואחרים. משוררים אלה דרכם בשיריהם לקרב רעיונות רחוקים ולעתים אף מנוגדים זה לזה בדרך של הגזמות והפרזות, היפרבולות, בהן הנעלה והיומיומי, המעודן וקל הערך מעורבים זה בזה עד אין הכר. חיי היום-יום, המדע, הפילוסופיה מספקים חומר להגיונותיהם, לעולמות סתומים, מופלאים, ולעיתים עמומים ובלתי מובנים. המוזה של המשורר המיתאפיסי נוסק מתחום העולם החומרי אל הרוחני - המיתאפיסי. התמונות העולות הן תמיד מלאות Esprit, קולעות. המשוררים המיתאפיסיים עולמם עולם של חשיבה ולאו-דווקא של רגש: עולמם עולם אינטלקטואלי. מקורות שירתם הם החשיבה, ההבנה, המחשבה המתבוננת ומבחינה בעיקר דמותה של המציאות המעסיקה אותה. המעסיק את רוחו של ג"פ הוא אובדן הבן. המחשבה משתלטת על הרגש, מנתחת אותו, מציירת את דמותו ומהותו ומציינת את קיומו: בכך הוא הופכָהּ לנסבלת יותר, מעין מאיינת אותו. שירתו של ג"פ מלאה כאמור את המקאברי. אמנותו מגיעה לגבהיה כשהרגש, הניתוח הפסיכולוגי והאימה המקאברית (שירי זקנה למשל) נפגשים באותו שיר. הבן המת חוזר, או הכל מוכן ומחכה לשיבתו. השנינות מרכיבה דימויים שלא-מעור-אחד, או חושפת שווי-ערך נסתרים, דמיון בין דברים שהם רחוקים: המשקָפים רואים את הקץ, המפץ הגדול ביקום הוא רגע הִיודע אבדן הבן, הרוחני הופך מתאגרף, ועוד. פגישותינו עם יסוד השנינה בשירים מעוררת ראשית לכל התפעלות, ושנית - הערכה רציונלית. מה שפועל בהם איננו אם כן הרגש, אלא הרציו: יכולת ההבחנה הדקה, Subtility (או subtlety), פיקחות, חריפות, שנינות, דקות. הדיוק שהם מעלים, היכולת שלהם לקלוע לעיקר שבמצב מסוים שאליו הם מתייחסים מתגמלים את הקורא, ומפתיעים. ההשוואה פועלת: ובחומר הרב שהדמיון מנתח החמרים הזרים מאירים זה את זה. ה-Conceit הוא כמו הבאה תחת גג אחד של הדת ואמנות האהבה (כמו בשיר השירים, למשל). Conceit אחר וידוע הוא ההשוואה, ההבאה יחד של שני אלמנטים דומים, כמו המוות והשינה. כך למשל בשירו הידוע של יהודה עמיחי "גשם יורד": "גשם יורד על פני רעי/על פני רעי החיים/ אשר מכסים ראשיהם בשמיכה/ועל פני רעי המתים/אשר אינם מכסים עוד". ארמז (allusion) אל שורות אלה כלול בשורת השיר של ג"פ: "ארמזים ספרותיים", עמ' 61: "...גשם ירד על פניך, בני..." זו אירוניה טרגית - כבשירו של עמיחי. אלמנטים לשוניים ותוכניים נוספים בשירת ג"פ היו ראויים לאזכור, אך קצר המצע מהשתרע - ואולי נשלים את שהחסרנו בזמן ומקום אחר. זו שירה מפוקחת, שלמרות הכאב והאובדן מהלכת על האדמה (כנרמז בשיר "כתיבה תמה", עמ' 28): שיר זה מעלה את זכר הריחוף בין רוחות ואידיאות. הזיכרון משוטט בין שורות במחברת המשמשת בבית הספר ללימוד "כתיבה תמה". העיקר - לא לחרוג מבין השורות "שלא לחרוג עם ראשי/מכל שורת השמים", ולא לעזוב לרגע את המשען המוצק והיציב של האדמה מתחת לרגלים. על כך רומזים גם דברי השיר "רוח ורנסאי וגו'", "שכל מי שגר בה יודע שהאנרגיה שם ממש חזקה": שיר זה מעלה, בדיעבד, את זכר ירושלים, שכל הנכנס בשעריה הופך יצור רוחני - מאבד מידה והופך משוגע קדוש, חוזה ברוחות וגואל עולם. כי - יש המציעים למשורר להתמסר למתנות הרוח שאותה עיר משפיעה על המבקר בה, אך המשורר חושש להפליג אל עולמות רוח לא-מוכרים: חושש הוא מפני נפילה מצוק, מפני אובדן חושי ההתמצאות בהווה, במציאות: והוא מחליט להימנע מהביקור שם. החלטה זו נוגעת כמובן לאחרת - לא ללכת לאיבוד בתחושות האובדן - לדעת מידה. ותוך היסוסים - תהיות - "לאט אט/ בזהירות/ כמו שקיפודים עושים אהבה/" המשורר מרשה "לשמחה להיכנס". (עמ' 107) גיורא פישר הוא איננו אדם דתי, כי אם אדם מפוקח. אעפ"כ הוא כותב: "פעם היה לי אלהים/לכמה שעות". ("פעם היה לי אלהים", עמ' 14). ומעשה שהיה, כך היה: הוא פגש בו בביתו - ונראה כי כוונת הדברים כי בית האל (איה המקום בו תוכל לפגוש בו ביתר שאת?) הוא בהר סיני. הר סיני הוא כידוע במדבר סיני, שם פגש עם ישראל בראשונה בעמוד האש והעשן. האש והעשן - בשעה בה המשורר ביקר בבית האל-עלו משלדת טנק שרוף שנדלק מפגז ששלחו בו המצרים במלחמת סיני. בצלו המשורר חסה. זו שעה קשה. הנפש נרעמת, האדם עומד ערום ועריה מול היקום, בודד מול רצונו של האל - או האדם - להאבידו. אם כן, הוא מתפלל - שמא יתרצו שם למעלה ויצילוהו ויוציאוהו חי מגיהינום זה עלי אדמות. אך בחלוף הסכנה - מה הוא אדם שיעז אל עולמות עליונים - הוא חוזר בתשובה והופך שוב חילוני. כאילו אין עוד בלבו לפנות מחוויית ייחודו וייחוד גורלו, ובדידותו המוחלטת של האדם בעולם היקום אל עצמו ממול האלוהים. ספרו היפה של ג"פ הוא עדות לכאב.