החשש מן הסמכות
לפני שנים, טרם התחלתי את לימודי הרבנות, השתתפתי בקבוצת לימוד במסגרת בית המדרש של בית שמואל. בקבוצה זו עסקנו בפנים ההלכתיות של שאלת ההפלות, ונדרשנו לכתוב מעין תשובה הלכתית. כך פתחתי אז את תשובתי שלי:
- "איני 'אדם הלכתי'. הלכה אינה מנחה את דרכי בעולם ואיני נצרכת לה כדי לנהל את חיי. כאשר אני נתקלת בבעיות אישיות, מוסריות או אחרות, איני פונה להלכה או ליודעיה וקובעיה על-מנת לקבל מהם עזרה והנחיה. אף על-פי כן אני מוצאת חשיבות רבה בקיומן של אמירות עקרוניות בתחום המוסר בתוך השיח ההלכתי היהודי. אני שמחה על כך שיש אנשים שזוהי שפתם, הקוראים באמירות ובפסיקות אלו ומשתמשים בהן כדי להעשיר את עולמם הערכי, וכדי לפתח דיון בנושאים מוסריים המלווים את חייהם, גם אם אני איני נוהגת כך. התלבטתי רבות באשר לתשובה אותה אני מבקשת לתת ועדיין איני שלמה עם בחירתי לענות: כיצד אוכל אני, שאיני הולכת בדרכי פסיקתו של איש (מלבד חוקי המדינה), לתת 'פסק' שמעצם הגדרתו יש בו משהו מן המחייב. על כן אני רוצה להקדים ולומר, שכל דברי להלן הם בגדר מחשבה פרטית בלבד, שאין עמה דרישה מחייבת כלפי הקוראים, ואפילו לא צל צילה של דרישה כזו. הדברים נובעים מהשקפת עולמי, שיש בה בודאי השפעות של החינוך היהודי שקיבלתי בימי חיי, ואולי גם השפעות אחרות" [הדברים פורסמו בחוברת "לשאלת ההפלות במקורות ישראל", בהוצאת בית שמואל, המרכז לפלורליזם יהודי וההיברו יוניון קולג'].
אני חוזרת כעת אל הפסקה הזו ומגלה בה את מי שהייתי לפני שהייתי רבה. אני רואה בה התנגדות למחויבות ההלכתית - התנגדות שהתפוגגה מעט בזמן שעבר מאז, גם אם יסודותיה העקרוניים עדיין קיימים בי - וחשש עצום מן הסמכות (לא רק הסמכות ההלכתית, אלא גם הסמכות המוסרית), וכמובן מן האחריות לגורלם של אלה הבוחרים להישען עליה. את התשובה שלעיל סיימתי אז בציטוט מדברי ה"חוות יאיר", בסיום תשובתו לשאלה על הפלה: "ותו לא מידי, ונא אחי - אל תטריחני עוד בשאלות כאלה, כי בקושי השבתי לך זאת הפעם".
1 בכך, אני זוכרת, ביקשתי להביע את מצוקתי לנוכח הצורך לענות תשובה, לכוון ולהנחות מישהו בדרכי.
מאז כתבתי את הדברים עברו שנים רבות, ובמהלכן למדתי והחכמתי, בעיקר מן הניסיון. יחסי להלכה השתנה במהלך הזמן. גם היום איני מגדירה עצמי כ"אדם הלכתי", אולם אני בהחלט רואה עצמי דתייה, כלומר - אישה הנדרשת לכך שפרקטיקת היומיום היהודית שלה תבטא את אמונותיה ומחויבויותיה כלפי אלוהים ואדם. תפקידיי בתור רבה אינם דורשים ממני לפסוק הלכה, ובמקרים שבהם אני מתבקשת בכל זאת לעשות כך, אני בוחרת בדרך של לימוד משותף של מקורות הלכתיים ואחרים עם הפונים אליי; לימוד המאפשר להם לבחור את דרכם. אני לא רק נמנעת מלכפות פסיקות קודמות, אלא גם משתדלת לאפשר לשואלים למצות את הבנתם שלהם מן המקורות ולהתוות את דרכם בעצמם.
החשש מן הסמכות והמצוקה שבקבלת אחריות להנחייתם של אחרים בחייהם הם עדיין חלק בלתי נפרד מן הרבנות שלי. היום אני יודעת שחשש זה הוא חלק בלתי נפרד מן הרבנות של נשים רבות המשמשות רבות. אינני חושבת שזה משהו הקשור בטבענו הביולוגי (או, לדעת אחדים - טבענו המיסטי), אלא תוצאה של חינוך וחִברות, שאינם מכשירים (האם כבר אפשר לומר זאת בלשון עבר: "לא הכשירו"?) נשים לתפקידי הנהגה והובלה. בחרתי שלא לשמש רבָּה של קהילה, ואני עוסקת בעיקר בהוראה של הלכה וספרות חז"ל במסגרות שונות. זו אחת הדרכים שבחרתי כדי להימנע מאותה סמכות, אך אין זו הימנעות מלאה, שכן תפקידיי בתור רבה מזמנים לי לא מעט מפגשים שבהם נדרשים ממני ביטויים של סמכות והנהגה.
לימוד, הקשבה, היכרות
אני זוכרת את התרגשותי לפני טקס הנישואין הראשון שערכתי: האימונים לפני המראה, ההתלבטות לגבי הלבוש (שיהיה מכובד אבל לא "גברי"), הפחד שמא אתבלבל ואאכזב את בני הזוג, שעבדתי איתם חודשים ארוכים לפני כן. לאחר הטקס, שעבר בשלום ובשמחה רבה, ניגשו אלי זוג מאורחי החתונה. האישה התרגשה מאוד מן הטקס ורצתה לברר איזו מין "רב" אני בדיוק, ובן זוגה גיחך לעומתה: "היא לא אורתודוקסית! מה פתאום?! לא ראית איזה מחשוף יש לה?!". את המילים שטרחתי לנסח באהבה ובכבוד ואת הטקס שיצרתי עם הזוג וניהלתי בעצמי לא זכר האיש, אבל המחשוף של שמלתי (פרי דמיונו, אגב) הוא זה שנחקק בזיכרונו והגדיר אותי בעיניו.
למרות העלבון שחשתי, הרגשתי באותו רגע שמחה מסוימת - הפחד הגדול שלי להיות בעלת סמכות נגוז באחת, כיוון שהבנתי שלא זו הבעיה של הרבה: היא אינה צריכה לחשוש מעודף סמכותיות, מהערצה עיוורת או מאחריות עצומה לגורל "חסידיה". לפחות בינתיים, לפחות באווירה החברתית שאני חיה בה כאן. אם ארצה להביע סמכות וליצור סביבי תחושת כבוד ויראה, איאלץ להתאמץ מאוד. אולי יהיה לי אפילו "כדאי" לעמעם בכוונה תחילה את נשיותי, דבר שמבחינתי אינו עומד על הפרק בשום אופן.
בתום אותו טקס נישואין, עת הלכתי אל המונית שתסיע אותי הביתה, חוויתי עוד מפגש מעניין ומחכים. נהג המונית לא הסכים לקחת אותי שכן נאמר לו שעליו "להחזיר את הרב", וברור שאני לא "הרב"... לאחר ויכוח ארוך, שרובו צחוק כמעט היסטרי משני הצדדים, הסכים הנהג להסיעני לירושלים. בדרך התפתחה שיחה מרתקת על טקס הנישואין היהודי ועל מהותו של הטקס שערכתי אני. בתום נסיעה של כשעתיים אמר לי הנהג בהתרגשות כי מעולם לא למד כל כך הרבה על חתונה יהודית, וכי מעולם לא שוחח כך עם רב. הפעם נוכחתי כי חוסר הסמכות והעדר היראה, הנובעים גם מכך שאיני "נראית כמו רב", יכולים לפתוח דלתות חדשות ולהגיע אל לבבות שאחרת לא היו נפתחים בפני עולמות המשמעות היהודיים החשובים לי כל כך, ויש בכך יתרונות לא מעטים עבורי ועבור הרבנות שלי.
מפגש דומה חוויתי כמה שנים לאחר הסמכתי. השתתפתי ברב-שיח שהתקיים בסדרת חינוך שעברו קצינים. בפאנל היו שותפים גם שלושה גברים: חרדי, רב קונסרבטיבי ובחור חילוני. שלושת הגברים ניהלו את המחלוקת ביניהם בצעקות רמות, ואני - שגם כך חשתי לא בנוח בתוך החבורה שעל הבמה - אמרתי את דבריי בשקט וסירבתי להצטרף למאבק הרועש. בשלב שבו נפתחה השיחה לשאלות מן הקהל, הופתעתי לגלות שמרבית השואלים הפנו את דבריהם דווקא אליי. איני בטוחה בסיבה לכך, אבל באותה עת חשתי שהגישה השקטה שלי בתוך הפאנל והעובדה שלמעשה הוצאתי עצמי מ"משחק הכוחות", אפשרו לי להגיע ללבבות רבים בקהל.
בתור רבה רפורמית, ובתור אדם בעל נטיות לב ותכונות אנוש מסוימות, אני מוצאת שחסרונה של הסמכות קוסם לי. הוא מאפשר לי עבודה רבנית הנראית לי נכונה יותר - הן ברמה הערכית והאידיאולוגית, הן ברמה האישית. זו עבודה חינוכית, שיש בה מקום ללימוד הדדי, להקשבה, לחשיבה משותפת, להנחיה "רכה" שאינה משתלטת על המונְחים, אלא עובדת יחד איתם ומעודדת אותם לבטא את קולם ולמצוא את הדרך שבה יובילו את עצמם. אני תופסת את תפקידי בתור רבה לא כמצווה ודורשת, לא כפוסקת ומתווה דרך, אלא כמעין מיילדת, המאפשרת לפונים אליי ליילד מעצמם ואת עצמם. אני מבקשת להיות רבה שמאפשרת לימוד והתפתחות, שמזמינה היכרות מעמיקה עם התרבות היהודית, הדת וההלכה, ומעודדת בחירה אישית וקהילתית בדרך המתאימה לכל אדם ולכל קהילה. היחס שלי להלכה - בחיי הפרטיים ובמסגרת תפקידי כרבה - גם הוא מתאים לדרך זו: איני פוסקת לאיש מה מותר ומה אסור, אני מלווה אנשים ונשים בתהליך לימוד ההלכה ועוזרת להם לבחור באופן ההתנהלות המתאים להם בתוך המרחב היהודי.
סמכות, עוגן, ביטחון
למרות כל זאת, לעתים העבודה הרבנית דורשת סמכותיות, או לפחות מחייבת אותה. אני זוכרת מפגש שהיה משמעותי מאוד להבנת תפקידי כרבה. במסגרת ההתנסות המעשית שלי בתור רבת קהילה, בעת לימודי הרבנות שלי בהיברו יוניון קולג', פנו אליי שני הורים לילדים בגיל הנעורים וביקשו עצה הנוגעת ליחסיהם המשפחתיים. תגובתי הראשונית הייתה הלם - מעולם לא הייתי אם ואיני בטוחה שיש לי תובנות ייחודיות ביחס לזוגיות ולמשפחתיות, מדוע אפוא הם פונים דווקא אליי? באותו רגע הבנתי שיש אנשים שבעבורם התואר "רב/ה" משדר עוגן וביטחון, חוכמה, ידע וכן, גם סמכות - סמכות ערכית, סמכות חינוכית, סמכות דתית. אני לא גדלתי בקהילה דתית, ולא פגשתי רבנים רבים לפני שנכנסתי למסלול לימודי הרבנות, ובעיניי לא הייתה משמעות כזו לתואר "רב/ה". מעודי לא התייעצתי עם רב/ה (התייעצתי עם רבנים ורבות שהיו ועודם חברים שלי, אבל לא בגלל תוארם זה ביקשתי את עצתם) ומעולם לא פניתי לרבנים כדי לבקש סעד רגשי או רוחני. מן הזוג הזה הבנתי שיש אנשים ונשים שהתואר שלי מזמין אותם לעשות זאת. הם לא פנו אליי מפני שאני "תמר", וגם לא מפני שאני "אישה", אלא מפני שאני "רבה".
זה היה גילוי חשוב מאוד מבחינתי, כי הבנתי שהרבנות - לפחות בשביל אנשים ונשים מסוימים - אינה רק מאפשרת, מנחה ומלווה, אלא גם סמכותית ובעלת כוח, וכי למרות הספקות האישיים שלי, עבור אותם אנשים ונשים פונקציית הרב/ה הסמכותי/ת היא פונקציה חיובית ולעתים גם הכרחית. לא תמיד אני יכולה או אפילו רשאית לאחוז ב"טעם האישי" שלי, שאינו מחבב את היחס המעריץ והמציית, לי או לרבנים בכלל, משום שהתואר "רב/ה" אינו רק עניין פרטי שלי אלא גם - ואולי בעיקר - עניין לציבור. לתפיסתי, רבנים מוסמכים מטעם קהלם וקהילתם, ותוארם ניתן להם מאת הציבור שהם משרתים, גם אם באופן רשמי סומכיהם הם רבנים אחרים או מוסדות לימוד שונים. לכן, אם יש בציבור "שלי" כאלה המבקשים ממני להיות רבה סמכותית ופוסקת, חד-משמעית, נחרצת ולעתים אף שופטת, עליי - גם אם בלב כבד - לעשות זאת.
כחלק מטקס ההסמכה לרבנות בהיברו יוניון קולג' המוסמכים והמוסמכות רשאים לבקש מאדם קרוב ומוערך בעיניהם שיהיה להם שושבין ויעטפם בטלית. את השושבין שלי - מורי ורבי - בחרתי מסיבות שונות, שעיקרן בהשפעתו האישית עליי ועל רבנותי. נשאלתי, לעתים בתקיפות, מדוע לא בחרתי רבה או אישה כלשהי כשושבינה, ועניתי שמינו של אדם חשוב ומשמעותי בעיניי אך אינו הקריטריון היחיד לאהבתי, לכבודי ולרצוני ללמוד ממנו. אותו רב, "למרות" היותו גבר שימש לי דוגמה לרבנות רכה ומאפשרת, הרואה בעצמה מנחה ומלווה, ולאו-דווקא פוסקת ומנהיגה. ברור לי שהדרך שאני מעצבת בה את הרבנות שלי קשורה באופן הדוק לאישיותי, ואישיותי אינה נפרדת מנשיותי, אך למרות זאת, איני חושבת שהדרך שאני מתנהגת בה כרבה היא דרך נשית דווקא.
על הטלית שתפרתי וציירתי לעצמי לכבוד טקס ההסמכה בחרתי לכתוב משהו שיזכיר לי את התפקיד שבחרתי לעצמי, יחזק את השרירים הרבניים החלשים יותר בנפשי, ואולי בנפשן של נשים בכלל - שרירי הסמכות וההנהגה - ויעודד אותי לפעול כרבה גם באמצעותם: "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט... וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ" [אסתר ד, יג-יד].
