שכנים שלנו, בשכונה בה גרנו, היו חרדים המקבלים הבטחת הכנסה מהמדינה. שני בני הזוג לא עבדו עם תלושי משכורת מימיהם, הרי היא צריכה לגדל ילדים והוא צריך להיות חתום בכולל. בזמן מבצע "
עופרת יצוקה", בשיחת מסדרון אקראית, חלקתי עימה את חששותיי לאחי-הסטודנט הנשוי הנמצא בעזה.
היא הביטה בי בתמיהה ושאלה: "למה הוא שם?"
"מה זאת אומרת? הוא במילואים", עניתי בתמיהה חוזרת.
"לא ידעתי שגם נשואים הולכים למילואים, זה לא בסדר", אמרה באמפטיה מעושה.
"את לא יודעת מה זה מילואים?", תמהתי שנית בכעס עצור.
"בערך, אבא שלי עשה את זה פעם", ענתה תוך כדי ניגוב פניו של בנה, "אבל אני התחתנתי עם בן תורה, שצריך ללמוד בכולל כל הזמן".
"אבל הוא לא לומד כל הזמן", הזכרתי לה, "הוא נמצא בחנות המשפחתית חצי מהיום".
"נו בטח", ענתה לי בטון המופנה לילד קשה-קליטה, "הרי - תמיד צריך עוד פרנסה".
ואני, אני הבטתי על בנה ועל בניי המשחקים כעת ביחד, בתמימות של ילדים, וניסיתי למצוא הבדלים.
השבוע זכיתי להיות בטקס סיום תארים באוניברסיטת בר-אילן. עבר זמן רב עד שמצאתי חניה למכונית, אך לקח יותר זמן למצוא חניה לעגלה. עשרות הורים צעירים עמדו ביציעים מלווים בטפם השכובים בעגלות וילדיהם אחוזים בידיים, מנסים לדחוף מוצץ ולהציע ממתק תוך כדי שהם צריכים להבין איפה המחלקה שלהם מחלקת את התעודות. למרות הציניות הגואה, לא יכולתי שלא להרגיש תחושת גאווה ונחת רוח למראה אלפי הסטודנטים, שנאבקו במשך כמה שנים לשלם שכר לימוד, לחיות בכבוד, וגם לעיתים להתחתן וללדת ילדים. מבלי לשכוח כמובן, בין לבין, אימון או תעסוקה מבצעית, תוך כדי סיכון ציוני הסמסטר. לסיום הטקס הראשון שלי הגעתי עם ילד, לשני עם שניים. לטקס סיום התואר הראשון של בעלי הגענו עם שלושה ולשני הגענו עם ארבעה. במהלך כל השנים הארוכות, בעלי ואני מעולם לא בחלנו בשום עבודה על-מנת להתפרנס וללמוד בכבוד. איננו מרגישים קדושים מעונים, או אף יוצאי-דופן. הרי ככה זה - על ההחלטות שלנו בחיים אנו צריכים לקחת אחריות.
למרות כל הכותרות והשמחה המוקדמת של איגודי הסטודנטים, נציגי הציבור החרדי אינם מודאגים בשל פסיקת בג"צ לביטול הבטחת הכנסה לאברכים. הרי גם אם ישוו את הקריטריונים לפי חוק, כמה סטודנטים יעמדו בקריטריונים של שלושה ילדים ושני בני זוג מובטלים? אני מסכימה שלא ימצאו בקלות סטודנטים שכאלה, כי בעולם מתוקן מי שיש לו שלושה ילדים והוא צעיר ובריא, לא יכול להרשות לעצמו לא לעבוד. הוא יילך לחברות כוח-אדם ויעבוד באבטחה או בשליחויות, בתור מחסנאי או כמורה מחליף. שכן, הוא לא יכול לקבל פרס מהמדינה על בחירה בבטלה.
אומנם לפי חוק, גם לסטודנט וגם לאברך עם ילדים מותר לצאת לעבוד במקביל ללימודיהם. אבל בעוד הסטודנט נדרש לזה בלית ברירה, על-מנת לשלם שכר לימוד והוצאות מחיה, לאברך יש קצבה ממשלתית שמאפשרת לו זכות בחירה בין לעבוד לבין לחתום. ומה אתם הייתם עושים???
בורות היא רבת פנים; מי שאינו יודע מי הוא הרצל, אינו נבדל ממי שאינו יודע מיהו רש"י. אך בעוד ידע בא והולך, נרכש ונשכח, מה שחשוב זה האפשרויות. לפעמים צריך לא לרפד את מצע משכבם של אנשים יתר על המידה, כי כשלא נוח לך - אתה מחפש אפשרויות אחרות. כשנוח לך - אתה שוקע ונרדם.
