תל אביב ממהרת לדרכה.
מתוחה בהונותיה עד קצה,
עיניה צופות אופק מערבה,
נפשה כלה להשיג, לגעת, לִדְמוֹת
ולכן היא לא עוצרת לרגע
ואוצרת בה רוח וחומר
עוד ועוד לעצמה.
תל אביב ממהרת, רוצה להשיג ומשיגה.
ואין לה זמן ואורך רוח וקֶשֶב
להסיט מבטה אחורה להרים הגבוהים ולצדדיה
זמן יקר להקדיש לאלה שם, רחוקים הדוברים בשפתה,
זמן לא לה,
להם.
תל אביב ממהרת, מתפרכסת ליופי, נהנית מאוד מול המראָה,
צעירה תמיד, קלה כאיילה.
כאיילה, גבה חופשי
ואינו אסור לרְתָּמוֹת ואחריות ומשא לשאת
אלא את עצמה.
והיה אם תִּקרֵא לדגל
והיה אם תתבקש, רק בעברית, מאחיה ההם לסיוע ועזרה,
היא תבדוק ותברר אם טוב תפיק מכך
ואם לא,
היא תנָעֵר מעליה כל בְּדָל משקל וחוב
כל פונה ומבקש
כי מה לה ולאלה הכבדים,
מתנהלים לאט, נושאים הרבה
ומבקשים להיאחז בסלע אדמה.
תל אביב ממהרת, רוח סערה,
ושאיש מהקרובים-הרחוקים ההם
לא יעז להביע דעתו
להאיר ולהעיר ולומר לה שמץ,
היא מהירה ללהג ויהירה ללעוג,
היא לא תלמָד מאיש, הכל היא כבר יודעת
ואבוי למהרהר ומערער,
ראש הממשל כזנבו,
היא תְּשַלָח בהם גויים, היא תסכסך בהם עולם
ותותיר אותם אבודים וריקים מאחור.
תל אביב ממהרת,
תל אביב עזבה אותנו והגיעה לשם
תל אביב כבר לא כאן.
