זמנים עצובים עוברים על הרפואה במדינת ישראל. זה לא התחיל היום, וגם לא אתמול, אבל היציאה לשביתה נתנה לכולנו תקווה. תקווה שמדינת ישראל שפרחה מבחינה כלכלית, תעניק יותר לחולים. תקווה שמדינת ישראל תתן טיפול רפואי טוב לאנשים שבנו אותה ועכשיו זקוקים לעזרתה. תקווה שנהיה מתקדמים לא רק בטכנולוגיה ובמדע, אלה גם בחמלה על הקבוצות החלשות יותר באוכלוסיה. התקווה הזאת התנפצה. לא מספיק שהמצב גרוע, קיבלנו הסכם שלא מביא תקווה אלא רק מחמיר את המצב. העלייה בשכר פרוסה למשך תשע שנים. לא פחות. וספק רב אם היא תדביק את עליות המחירים. מבטיחים 1,000 תקנים, אבל באותו הזמן אוכלוסיית המדינה תגדל ביותר ממיליון ורבע איש ותזדקן מאוד. מאות מהתקנים הובטחו כבר קודם, כך שלמעשה המספר נמוך בהרבה ורחוק מלענות על גידול האוכלוסיה והזדקנותה. מדינת ישראל תהפוך לאחת המדינות היחידות בעולם, אם לא היחידה, שבה מומחים בגיל 47 חייבים לבצע תורנויות. כתוצאה מכך, כל מתמחה שסיים התמחות ולא ירצה להמשיך לטחון לילות, יעזוב את הרפואה הציבורית ויילך לעבוד במגזר הפרטי. המערכת תישאר בלי האנשים עם הידע המעודכן ביותר ועם בעיה להכשיר את דור ההמשך. ונוסף על כל הגזרות - לרופאים אסור לשבות תשע שנים. איזו עוד קבוצת עובדים במדינה עשתה הסכם לתשע שנים? האם יש אדם בעולם שיודע כיצד הכלכלה תיראה בעוד תשע שנים? מה תהיה האינפלציה? כמה יעלה קוטג'? אולי אתה יודע, ד"ר אידלמן. אנחנו לא. הגיעו מים עד נפש. אנחנו לא מוכנים יותר. לא מוכנים לעבוד בתנאי עבדות 24 שעות רצוף. לא מוכנים שהמנקה של המחלקה תרוויח לשעה יותר מאתנו. לא מוכנים לעבוד שתי משרות במצטבר (מעל 300 שעות בחודש!) ולא מוכנים לקבל תפוח רקוב ולחמניה יבשה לארוחת ערב בזמן שאנחנו נותנים את הבריאות ואת הנשמה.