אין לך תחום שבו ניכר באופן מובהק כל כך הפער בין הלמדנות המסורתית לבין המחקר הביקורתי כחקר ההלכה: בעוד שהמסורת ביקשה תמיד את הסינתזה ואת האחדות בעולמה של ההלכה, ביקשו החוקרים לעמוד על אופן התפתחותה, על הגורמים המשפיעים עליה ועל ההקשר התרבותי שלה. אין זה מקרה, אפוא, שכבר מראשיתה של "חכמת ישראל" במאה התשע עשרה ביקשו אנשיה לעסוק בחקר ההלכה.
דא עקא, שלצורך מחקר ביקורתי צריכה להיות לו לחוקר נקודה ארכימדית שממנה ישקיף על התפתחות ההלכה לדורותיה. לחוקריה הראשונים של ההלכה לא נמצאה נקודה כזו, שכן ראשיתה של ההלכה בימי הבית השני הייתה לוטה בערפל; בלית ברירה הם פנו לתרגומים הקדומים של המקרא, לספרות החיצונית מימי בית שני, לברית החדשה ולכתביהם של יוספוס פלביוס ופילון האלכסנדרוני בניסיון לדלות מהם מידע שיש בו כדי להאיר על ראשיתה של ההלכה. אך הצד השווה במקורות הללו הוא שרובם אינם בעברית (גם אלה שנכתבו במקור בעברית הגיעו אלינו בתרגומים ליוונית, ללטינית ולשלל שפות אחרות), והחומר ההלכתי בהם דל ואינו נותן תמונה כוללת ממשית של ההלכה הקדם-התלמודית.
מצב זה השתנה לחלוטין עם גילוין של מגילות קומראן. בפעם הראשונה החזיקו חוקרים בידיהם חומר הלכתי אותנטי מתקופת בית שני ויכולים היו להשלים את הפער שבין המקרא למשנה בהסתמך על מקורות מבוססים.
הספר שלפנינו הוא פרי מחקר משותף בן חמש עשרה שנה, והוא החיבור העברי המקיף ביותר שנכתב על ההלכה הקומראנית בעשרים השנים האחרונות. חלקו הראשון של הספר עוסק בשאלות עקרוניות של הלכת קומראן: אופי הכתיבה שלה, דרכי הפרשנות, מקור הסמכות והיחס למקרא, לצד אפיון השיטה ההלכתית של קומראן והשוואתה לשיטות אחרות בתקופת הבית השני. החלק השני מורכב מסקירות מקיפות של תחומים ספציפיים בהלכה של מגילות קומראן: אישות ומשפחה, תרומות ומעשרות, הלכות העדה וחבריה ופרק נרחב מאוד על מועדי השנה. אומנם בחלק זה חסרות כמה סוגיות מרכזיות כמו הלכות שבת, הלכות טומאה וטהרה, הלכות עדות ועוד, אך חלק מעניינים אלו נידונים בקצרה בהקשרים אחרים בספר, וכפי שמצהירים המחברים בהקדמה - הם בחרו לעסוק בהרחבה רק בנושאים שעדיין לא נידונו במחקר באופן מקיף.
כוחו הגדול של הספר הוא בכך שלמרות עיסוקו המדוקדק בפרטים, המחברים אינם נרתעים מלנסות לארוג את פרטי ההלכות לכדי תמונה שלמה. ואכן, המחקרים השונים שלובים זה בזה ומציגים תמונה כללית מרתקת.
כך למשל, ישנן בספר כמה וכמה דוגמאות לסינתזה רבת עוצמה הקושרת את עולם האמונות והדעות של אנשי קומראן עם עולם ההלכה הקומראנית. דוגמה לכך נמצאת בפרק על דיני אישות ומשפחה, בו מראה אהרן שמש שדיני האישות במגילות קומראן מעוצבים על-פי סיפור הבריאה וסיפור אדם וחווה המקראיים. הההלכה הקומראנית גורסת כי כשם שחוה נבראה מצלעו של אדם והיא המיועדת לו, כך הוא הדבר לגבי כל בני זוג. לפיכך, בתפיסת הנישואים הכיתתית אין משקל לרצון ולכוונות של בני הזוג אלא לחיבור הפיזי ביניהם; יחסי האישות הם אלה הקובעים את ההתקשרות המשפטית ואת קשר הנישואין ולא מעשה פורמלי כזה או אחר. הדבר גם מסביר מדוע לפי ההלכה הקומראנית אי-אפשר לנתק את הזיקה בין בני הזוג באופן מוחלט כל עוד אחד מהם בחיים, ואת העובדה שגירושין נתפסים בה כפרידה, והם אינם מתירים לאדם לשאת אישה "שנייה" נוסף על זו שגירש. בתוך כך נפתרות חידות אחרות ומתבררים פרטי הלכה רבים כמו למשל 'מוציא שם רע', ו'אונס ומפתה'. שמש אף מעלה השערה נועזת ומראה כיצד קשורה תפישת נישואים זו לכפירתם של הצדוקים בתחיית המתים: כשמצטרפת תפיסת נישואים זו למצווה המקראית על הייבום, לפיה נושא אדם את אשת אחיו המת, ישנו קושי גדול בקבלת עיקרון תחיית המתים; שכן אם יקומו המתים מעפרם, תהיה היבמה נשואה לכמה אנשים שונים. ולפי דרכנו למדנו גם על הקרבה הגדולה שבין הצדוקים לבין הכת.
אכן, ההלכה הקומראנית מתאפיינת בכך שהיא מעוצבת על-פי השקפת העולם של המקרא, וזאת בניגוד להלכה הפרושית הנותנת מקום רב למסורת ולמנהג, ולכן הינה עקבית במידה פחותה בהרבה. עם זאת, שמש מראה כיצד ניסיונם של אנשי קומראן ליצור הלכה עקבית מוביל ליצירת הלכות ואיסורים חדשים שאינם מופיעים במקרא, כמו למשל איסור נישואים עם בת האח (ה"משלים" בעקביות את האיסור המקראי על נישואי אישה עם בן אחיה). אין ספק שבפרק זה מצליח שמש לשרטט תמונה מרהיבה ורבת עוצמה הקושרת פרק חשוב בהלכת קומראן עם קווים מרכזיים בהשקפת עולמה.
דוגמה נוספת לקשר בין ההלכה לבין תפיסות העולם של אנשי קומראן היא הפרק על מועדי הביכורים, המהווה פסיפס מרשים של פרטי פרטים. כנה ורמן מובילה את הקוראים עקב בצד אגודל מן הפרשיות המקראיות הקשות העוסקות בביכורים, דרך ספרות הבית השני ועד לספרות חז"ל, ומראה כיצד עיצבה עדת קומראן את מועדי הביכורים על-פי השקפת עולמה. לפי השקפה זו, הארץ שייכת לאל וכדי ליהנות מפריה צריך "לחלל" אותה או את פרותיה, באמצעות טקס שמעביר את הבעלות מן האל אל האדם. הדבר ניכר בטקס הביכורים המתואר במגילת המקדש, בו הקורבן מונף על לחם הביכורים ונאכל על-ידי הכוהנים, ורק אז מותרת לכל העם אכילת הלחם מן התבואה החדשה. באמצעות ניתוח מדוקדק של מחלוקות התנאים בנושא הביכורים, מראה ורמן כי השקפת עולם אחרת לחלוטין מצויה בשיטתו של ר' עקיבא בנוגע לביכורים: לפי תפיסתו, אין מדובר בטקס חילול ובכפרה על אשמה, אלא במתנות של ריצוי ותחינה אל האל בבקשה שישפיע מברכתו על הארץ. אם כן, מעבר להבדל בפרטי דיני הקורבנות ומשמעותם ישנו שוני עמוק בתפישת העולם והאדם ומעמדם מול האל. תפישתו של ר' עקיבא רחוקה מגישתם של אנשי קומראן, לפיה בעצם ההנאה מן העולם הזה יש אשמה.
דוגמה אחרונה זו הינה אחת מני רבות בהן מנתחים המחברים הלכות ודיונים המובאים בספרות חז"ל, ובוחנים אותם לאור ההלכה העולה ממגילות קומראן. בהקשר זה מעניין במיוחד היחס בין עולם ההלכה של קומראן לבין שני בתי המדרש החז"ליים הגדולים - דבי רבי עקיבא ודבי ר' ישמעאל. בניגוד לדעה המקובלת במחקר, לפיה דבי ר' עקיבא הוא בית המדרש החדשני יותר, מצביעים המחברים על כמה דוגמאות שמהן עולה שדווקא בבית מדרש זה החזיקו בעמדות קרובות להלכה הקדומה המצויה במגילות.
אלו הם רק מקצת העניינים הנידונים בספר, ומעט מהחידושים והדיונים התורמים תרומה חשובה ביותר למחקר ההלכה ולהבנת הנקודה הארכימדית והקדומה שלה - עולם ההלכה של קומראן. המחברים העמידו בספרם כלי רב ערך שיזדקק לו כל מי שעוסק בהלכה הקומראנית וכל קורא משכיל המעוניין ללמוד את תולדותיה של ההלכה במבט משווה וביקורתי.
