ושוב אורזת את התיק הירוק, דוחפת לבנים ונישנושים, וסוגרת את הרוכסן בחמת זעם. הבטחתי לעצמי כי הפעם האחרונה, תהיה אחרונה וכבר אז ידעתי כי היא רק עוד אחת מיני רבות.
"זה לא הגיוני" אני מסבירה לכל עובר אורח בחיי, "יד אחת משחררת, תחת דיקטטורות קואליציוניות מעוגנות בחוק, אלפי בחורים צעירים ובריאים מידי שנה ויד שנייה מזמנת ב"צווים מיוחדים" חיילי מילואים לתעסוקות מבצעיות."
"זה קורה, כי אנו מאפשרים זאת!" אני נוזפת בבני משפחתי. "בגלל שיש מילואימיניקים כמוכם, הקופצים בלי היסוס לכל צו, הרי אתם מאפשרים לצבא לסתום "חורים" של מחסור בחיילי סדיר על-ידי שרשרת מתחלפת של מילואמיניקים מזדקנים ועל-ידי כך לא להתמודד עם הבעיה האמיתית".
"אנחנו חייבים לחשוב על הבנים שלנו" אני זועקת לבעלי. "יש לנו אחריות לעתיד שלהם, לעתיד של הצבא, של המדינה. כל יום שאנו נותנים למצב להימשך כך, הרי אנו מקבעים את המצב. בנינו ודומיהם יהיו בשר התותחים לממשלות המעדיפות חירות למיעוט ולא שיוויון לכל."
ולמרות על המילים, בסופו של יום, התיק הירוק מונח במרכז הבית, מתמלא לקראת החודש הארוך בעוד פיו הפתוח לרווחה צוחק על מאבק נואש וחסר סיכוי. הרי ממילא מי שנותר לשמוע, הוא רק מי שמספיק "שרוף" לספוג הכל, להרכין את הראש ולקפוץ לכל קריאה. כל השאר, כבר נאלמו ונעלמו, ממזמן.
למרות שאירועי המחאה האחרונים פסחו באלגנטיות תל אביבית קלאסית מעל רמיסת הצדק בתחום הנטל הביטחוני, דבריה של ועדת טרכטנברג על קיצוצים נדרשים והכנסות אפשריות מהמגזר החרדי, הינם קרקע פוריה ומחייבת להתחלת השיוויון.
משלם המיסים הישראלי לא צריך לממן ולתחזק אי תעסוקה אידיאולוגית חסרת גבולות זמן, על-ידי קצבאות, הבטחות הכנסה והנחות לגנים, מעונות וארנונה. באף תקופה בהיסטוריה היהודית, לא היו אחוזים כה גדולים מהאוכלוסיה שהפכו את התורה להכנסתם העיקרית. רפורמה זו היא תוצרת "כחול-לבן".
חייל הצבא הישראלי, לא צריך לאפשר על-ידי זמנו, גופו וחייו השתמטות אידיאולוגית המונית חסרת זמן תחת הכותרת הלא מפוקחת ולא מוגבלת של: "תורתו אומנותו". באף תקופה, מאז קום המדינה, לא היו אחוזים כה גדולים מהאוכלוסיה שהפכו את התורה למניע השתמטותם העיקרי. רפורמה זו היא תוצרת רפיסות ממשלתית מתמשכת. בן-גוריון כבר הכה על חטא זה. האחרים, מחכים לסיום הקדנציה.
"אז מה עושים עם המילואים?" אני שואלת את בעלי בעודנו פוסעים ברחוב בערב שישי, מנסים להגיע להחלטה ידועה מראש, משתעשעים במשחק דימיון כאילו אנחנו אנשים חופשיים עם זכות בחירה.
"הולכים... לא?" חייך לעברי בעצב, דוחק ממחשבתו את הקשיים של ארבעת ילדינו הקטנים בחודש רווי בחגים אך חסר אבא, מתכחש לעומס האינסופי שיחכה לו בעבודתו בשובו, משלים עם הרגשת הקטנות וחוסר ברירה שצו חום בתיבת הדואר יכול לחולל בחייך.
ובעודנו חוזרים, דוממים, שקועים במחשבות, לפתע נגלה מול עיננו שלט צבעוני ומואר המאחל "בהצדעה" שנה טובה לכל חיילי המילואים. ומתחת לשלט, חבורה של בחורים צעירים חרדים מתכנסת בקול המולה ורעש.
סוריאליסטיות ישראלית במיטבה.
