בספרו האחרון "בין חברים" חוזר
עמוס עוז אל ז'אנר הסיפור הקצר, שבו חלה ראשית דרכו הספרותית, שנות החמישים המאוחרות, בקובץ סיפוריו "בארצות התן". גם פה וגם שם מתרחשים הסיפורים בקיבוץ, אורח חיים והוויה, אנכרוניסטיים, ואולי גם אינם רלוונטיים ו/או מעניינים במיוחד. הקיבוץ הוא תוצר טרום-מדינה, והתנועה הקיבוצית עומדת בניגוד אינטרסים וערכים מול המדינה, היא הפכה מחברה גוררת לחברה נגררת, שהשפעתה מועטת במאבקים החברתיים והמהותיים של המדינה כיום.
"בשנים הראשונות לאחר שעלה הקיבוץ על הקרקע גרו כולם, מרוב עוני באוהלים שסיפקה להם הסוכנות היהודית ורק את חמשת התינוקות שיכנו בצריף היחיד... הוויכוח נבע ממחלוקת עמוקה יותר, האם התינוקות שייכים, עקרונית, להוריהם או לכל קהילת הקיבוץ?" [שם, עמ' 44].
עמוס עוז, האשכנזי הבהיר, בעל העיניים הכחולות, בן יחיד להוריו, האליטיסט יליד ירושלים, קרובו של פרופ' קלאוזנר, חוזר בסיפוריו שוב ושוב אל מקור הפצע המדמם, שהוא ביסודו מקור היצירה ומעמקי הנפש ממנה נובעת הכתיבה. שאילולא התאבדות אמו היפה, הרגישה הרומנטית, אצילת הנפש, קוראת השירה הרוסית, הסנטימנטלית, לא היה הנער הרגיש. עמוס בנה מגיע אל הקיבוץ, מתחנך בו, מתאקלם בו, מתחתן ומקים משפחה.
על אותו קיבוץ עצמו מעמיד עוז המאוחר בספרו, "בין חברים", מראה מיקרוסקופית ענקית, ובלי רחם כותב, מתעד, מביע דיבור סיפורי, שאין בו הרבה מן העלילה, או המיסטיקה, מצבים אנושיים קטועים, בלתי פתורים, שעיקרם עצם תיאור הרגע הסיפורי עצמו. הוא עושה זאת במדויק, תוך כדי תיאורם של גברים, נשים וילדים ללא הצטעצעות יתרה בהרבה כאב, תוך הדגש בכל סיפור על מצבים כאוטים, שאין מוצא של ממש מהם.
הקיבוץ נכשל במבחנו
שם הקיבוץ הוא דמיוני, "יקהת", אך יש בו אסוציאציה לפתגם: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". ואכן החלום הקולקטיבי האידיאולוגי של הקיבוץ, צורת ההתיישבות בארץ ישראל של ראשית המאה, לא עמד בשום מבחן לאורך זמן בקיום האישי והאנושי, שהציב לעצמו.
ההפך הוא הנכון, צעירי הקיבוץ לא בנו שם את ביתם. ואם נשארו, הפכו את הקיבוץ ליישוב קהילתי שונה בתכלית. כל התפיסה החינוכית, החל בגיל הרך, הלינה המשותפת, התור ללימודים לאחר השחרור מהצבא, ועבודה במשק של שלוש שנים עד הלימודים נכשלה. ובעיקר רעיון השוויוניות, בין אדם לאדם, בין גבר לאישה, התנפץ לרסיסים. הקיבוץ, גם בימי הזוהר שלו, ידע להצביע על חריגים, ילדי חוץ, פליטים, מסתדרים
מאכערים שייצגו את התנועה והקיבוץ וחיו בתנאים משופרים. כמו-כן, האמין באהבה חופשית, בחיי מתירנות, אך יחד עם זה פיתח את הקנאה, התחרות והחומריות.
חלוקת הנטל בעבודה לא הייתה שווה, ועמדה בניגוד לחוקי הנפש, יכולותיו של האדם וטבעו. לא אחת היה הקיבוץ מקום מפלט לתימהונים, כמו אותו טיפוס שרצה ללמד בקיבוץ אספרנטו, שפה אחת בינלאומית, שבה ידברו כל בני האדם. שלא תהיינה מדינות, שלא יהיו אויבים, הכל יהיה שייך לכולם, ולא תהיה כל חשיבות לחומר, לכסף. כמעט באותה נשימה מביא עוז את המטאפורה על התרנגולות. שלמרות שכמעט אי-אפשר להבדיל ביניהן, הרי אף אחת לא דומה לשנייה. כך גם בני האדם, כולם שווים רק בפני המוות.
התמונה הקיבוצית מצטיירת בספרו של עוז, כחלק בלתי נפרד, או נכון יותר לומר, כרקע לטיפוסים החולמים חלומות על אודות האידיאולוגיה בה הם נושמים, אם זה בדריכתם על הדשא הקולקטיבי, המטופח, ומזרקת המים, שלד חדר האוכל המשותף, או בשולחן הקולקטיבי, בו הרכילות, הצחוק והלעג, לאלה שאינם מיישרים קו עם הכלל, פשוט חוגגת.
"עכשיו שההנהגה עברה מידי החלוצים המייסדים לידי יואב וחבריו, נגזר על הקיבוץ לגלוש לאט-לאט לעבר ההתברגנות הזעירה. בעוד עשרים-שלושים שנה יהפכו הקיבוצים להיות לא יותר מאשר שכונות גנים מטופחות ויושביהם יהיו לבעלי בתים מדושני עונג" [שם, עמ' 148].
עמוס עוז - אבל לא בשיאו
נכון הוא, שעוז המספר הוא בין הסופרים החשובים שלנו, הוא נערץ ואהוב, חתן פרס ישראל ועוד בעל הרבה מאוד פרסים חשובים אחרים. בראיון עם
אילנה דיין, בערוץ 2, ב-11.3.12, אמר שלטעמו קיבל יותר מדי פרסים, ולכן לא משנה לו אם יזכה או לא בפרס היוקרתי מכולם - פרס נובל. קשה לי להאמין לאמירה הזאת של עוז, כפי שהיה קשה לי להאמין לדבריו של עגנון, כשקיבל את פרס נובל, והתקבל בשגרירות הישראלית באנגליה. שאלו אותו למקורות יצירתו החשובים, והוא ענה שאין לו מקורות כלל, להוציא את שירת הציפורים, תזוזת העננים, רחש העלים וכולי. הייתי אז שליחת הסוכנות בלונדון, כבת עשרים ואחת, ומאותו היום חדלתי לקרוא את עגנון.
נחזור רגע לעוז. לרטוריקה הנפלאה שלו, בכתב ובעל-פה, ליכולת המופלאה שלו לדייק בסיפור, בידעו דבר או שניים על נפש האדם המורכבת והמיוסרת, על העברית העוגבת עליו והוא עליה כסיפור אהבה מתמשך, ועל היכולת הפילוסופית שלו להעלות את המציאות היומיומית, בה הדברים הפשוטים לכאורה, כמו בדידות קיומית, משפחה, געגועים, מוות, תשוקה, הן לא מילים סתם, כי אם אושיות קיומיות עומדות, נושמות וחיות בזכות עצמן.
"כל מה שחשוב באמת אין לו די זמן לחשוב. כל החיים עוברים בלי שתהרהר כמעט אף פעם בדברים הפשוטים והגדולים, בדידות, געגועים, תשוקה ומוות" [עמ' 98].
ויחד עם זאת יש לי הרגשה סובייקטיבית למדי (ולמרות כל המתנפלים על הספר, מהללים, משבחים וקצת מתחנפים), שבספרו זה עוז ממחזר את עצמו, לא מאתגר את עצמו די. בקיצור, זאת לא פסגת הפרוזה שלו כפי שידענו ב"סיפור על אהבה וחושך", או כפי שהעיד עוז עצמו על ספרו הפיוטי "אותו הים".
