יציבות מבורכת
אבל שיקולי המשחק הפוליטי אינם זהים, בהכרח, לאינטרס הלאומי. האינטרס הלאומי הוא יציבות שלטונית. המצב המקובל בישראל כבר שנים רבות, הוא ששר בקושי מצליח לתכנן תוכניות וכבר מחליף אותו שר שמתחיל לתכנן את התוכניות החדשות אותן לא יספיק ליישם.
לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הצליח למלא כמעט ארבע שנים בשלטון, ביציבות מלאה. יתר על כן, לא הייתה באמת סיבה להקדמת הבחירות, והן הוקדמו מסיבותיו של נתניהו, שכנראה סבור שהעיתוי הנוכחי מתאים לו.
אין ספק שהיציבות השלטונית היא הישג של נתניהו. אבל לא פחות מכך היא הישג של ...
אריאל שרון. שרון, כראש ה
ממשלה, יזם חוק, לכאורה שולי, אך למעשה רפורמה משמעותית ביותר - אי אמון קונסטרוקטיבי. על-פי החוק החדש, הכנסת אינה יכולה להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, אלא אם כן היא מציבה מולו מועמד הנהנה מתמיכה של רוב הח"כים. מרגע שהתקבל החוק הזה, באה לסיומה הנורמה הקלוקלת, של מו"מ קואליציוני סחטני עם השותפים ולעיתים עם ח"כים בודדים, לקראת הצבעות האי אמון מדי יום ב'. הצעות האי אמון היו לריטואל בעל משמעות הצהרתית, אך לא מעשית. בכך, תרם שרון תרומה משמעותית ליציבות השלטונית ולחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.
מפלגת השנאה
המפלגה הראשונה שיצאה בקמפיין, עוד טרם ההחלטה על הקדמת הבחירות, היא מרץ; קמפיין "השמאל בלב שלך" ובהמשך - "השמאל של ישראל" (סיסמה הרבה יותר מוצלחת). האסטרטגיה של הקמפיין הגיונית מאוד - יצירת בידול מהמפלגות המתחרות על האלקטורט.
מחוז החפץ של מרץ הוא בחירות 92' בהן קיבלה 12 מנדטים. מאז מצבה רק הלך והתדרדר, עד שקטנה לכדי רבע מן המספר הזה. אחת ממודעות הבחירות הפופולריות של מפלגת העבודה בראשות רבין, שזכתה בשלטון באותה שנה, הציגה שלט הכוונה ירוק של מע"צ, ועליו חץ הפונה ימינה - הליכוד, חץ הפונה שמאלה - מרץ, חץ ישר ומרכזי - העבודה בראשות רבין. מפלגת העבודה רצתה לבדל את עצמה ממרץ, והבידול הזה שיחק לטובת שתי המפלגות. מצביעי מרץ ראו ברבין נץ, ביטחוניסט, "ליכוד ב'" וראו במרץ אלטרנטיבה המתאימה להשקפותיהם.
רבין, שהתנגד להכרה באש"ף ולמו"מ עימו, שינה את דעתו וחתם עם ערפאת על
הסכם אוסלו. בכך, החל להתערער הבידול של מרץ. בוועידת קמפ-דיוויד, בשנת 2000,
אהוד ברק עקף את מרץ והציע לערפאת הצעה מרחיקת לכת יותר ממצע מרץ והצעותיה. בכך, איבדה מרץ את ייחודה, בתחום המרכזי של פעילותה, התחום המדיני. שרון הקים את קדימה כמפלגת מרכז, מפלגה הנמצאת בתווך בין מפלגת העבודה והליכוד, ועמדותיה - בהתאם. אולם בתקופת
אהוד אולמרט, גם קדימה אימצה את הדרך של מרץ ואולמרט הציע אותה לאבו מאזן.
ציפי לבני הלכה בעקבותיו. וכך, גוש שלם אימץ את דרך ה"שמאל" הקיצוני, ורק שינה את שמו ל"מחנה המרכז שמאל". מרכז? מה פתאום מרכז? כי שיווקית זה נשמע טוב. וכך, בבחירות "ציפי או ביבי", היה זה אך הגיוני שמצביעי מרץ יתמכו במועמדת המובילה של המחנה.
חוסר היצירתיות והדמיון, הפך את כל מחנה ה"מרכז שמאל" למדקלמי מצע מרץ. העובדה שהדרך שאמורה הייתה להביא לשלום נוסתה פעמיים והשיגה את ההיפך, אינה גורמת, לעת עתה, לחיפוש פתרונות חלופיים, מחוץ לקופסה. נוח יותר לדקלם את הישן והמוכר. אולם כאשר הדקלום הוא אחיד, למה להצביע למרץ?
המסר הוא - בידול
האסטרטגיה השיווקית, היא המילה "שמאל". בכל ראיון עם
זהבה גלאון, המילים "שמאל" ו"שמאלנים", בהטיות שונות, חוזרות פעמים אחדות בכל משפט, וכך יהיה עד הבחירות. המסר הוא בידול - אנחנו לא "מרכז", אנחנו לא "מרכז שמאל", אנחנו "שמאל". המסר הזה נועד לנגן על האמוציות של "השמאלנים", על הערגה לימים שלא התביישו להיות "שמאל" ולא התחפשו ל"מרכז". האם האסטרטגיה הזאת תצליח, נדע רק ביום הבחירות, אולם אין ספק שהיא הגיונית.
ובכל זאת, אין די במסר סיסמתי ליצירת בידול. צריך גם בידול תוכני. זאת עושה מרץ בשני אופנים. האחד, הוא ההתחייבות לא להצטרף בשום אופן לממשלה של נתניהו. זהו אכן בידול, כיוון ששאר מפלגות ה"מרכז שמאל" אינן מתחייבות לכך, ואינן פוסלות הצטרפות כזאת. לדעתי, בצדק הן אינן מתחייבות. מפלגה צריכה להיות במקום בו השפעתה היא הגדולה ביותר. לעתים המקום הנכון הוא גיבוש אלטרנטיבה באופוזיציה ולעיתים - ישיבה בממשלה. אבל למפלגות-קצה אידיאולוגיות, אין מה לחפש בממשלה שמורכבת בידי המחנה האחר, ולכן הבידול הזה מוצדק מבחינה של מרץ.
אילו הסתפקה מרץ בכך, היא הייתה ראויה לשבחים על הקמפיין. אלא שמרץ הקצינה את המסר של שנאת
מתנחלים, של חרם על המתנחלים, של האשמתם בבעיות הכלכליות של ישראל וכו'. תמיד מרץ הייתה מפלגה של שנאה, אבל לאחרונה השנאה הזו שוברת שיאים. אולי זהו משקל נגד ל
שלי יחימוביץ', שבהנהגתה מפלגת העבודה חדלה לחלוטין את שיח השנאה. אולם השנאה הזאת, כלפי מאות אלפי אזרחים נאמנים, היא חולי המשחית את הפוליטיקה הישראלית. על כך, ראויה מרץ לבוז.
