"הפרדס של עקיבא" - חגיגה ללשון העברית

אני רוצה לשתף את הקורא בחגיגת הלשון העברית בספרה של יוכי ברנדיס. סופרת ברוכת כישרון הפותחת לנו צוהר לעולמם של ענקי הרוח, חכמינו זיכרונם לברכה, שהעניקו לנו את ספרות התנאים, נכס יקר בארון הספרים היהודי. רשות הדיבור למובאה אחת מעמודים 213-214, שבחרתי להביא בפני הקורא.

• "ריח האדמה התחוחה לופף את צווארי, אני מנסה לצעוק, היבבה שבוקעת מגרוני נבלעת בנקישות כריית הקבר. חנה צונחת על הבוץ. ידיה לופתות את ארון העץ, פניה חתומות, מעיין דמעותיה יבש בימי מחלתך. אבל ברוריה וברכיה מתייפחים כבר יומיים, מאז שהרופא עצם את עינייך וחמק מן הבית. שרה חובקת את כתפיהם ונועצת מבטים רוויי טינה בקומץ השכנות שעומדות בצד. רק מתי מעט באו ללוות אותך בדרכך האחרונה, בודד היית בחייך ובודד אתה במותך.
  הקברנים רוכנים אל הארון, חנה משחררת את אחיזתה, הם מכניסים אותך לתוך הקבר, רגלי נגררות קדימה, צעד אחר צעד, אך לפני שאני מספיקה להגיע אליך נשמע מאחורי רעם וקול שאון, המון גדול שועט לעברי...תכף נימחץ תחתם.
  נחשול אדם נבקע באמצעו כאילו הונף מעליו מטה האלוהים, שתי חומות חיות ניצבות מול קברך בטורים ארוכים שסופם אינו נראה, אחת מימינך ואחת משמאלך, ובתווך, בין שתיהן, נוסעת מרכבה גדולה.
  דמות ניבטת מבעד לחלון, מצנפת כחולה, גלימה חומה, זקן שיבה, המרכבה עוצרת, הדלת נפתחת, הוא יורד ומסב אלי את פניו.
  הקמטים העמיקו את חריצותם לרוחב מצחו, כפות ידיו הגדולות מבצבצות מן הגלימה.
  אני מפנה לו את גבי וממשיכה ללכת אליך.
  עשרות גברים מזנקים אלי מתוך חומת ההמון, הרודפים אותי בזעם, נוזפים בי בצעקה, סורי אישה פני את הדרך.
  קולו נשמע מאחורי, שקט ועצור.
  הניחו לה.
  ההמון משתתק באחת...בני, שמעון, בני, בני, שמעון, מי ייתן מותי אני תחתיך, שמעון, בני, בני...
  בגדי קרועים, אפר מכסה את ראשי, אל החדר נכנס כלבא שבוע, רועד ומיבב, רחל בתי, חטאתי, עוויתי, פשעתי, לא ראיתי את מה שאת ראית, רבי עקיבא, חתני, רצוני שתתיר את נדרי...".

אני מציע לקוראי הטור שלי לרוץ ולרכוש את ספרה של יוכי ברנדיס "הפרדס של עקיבא", לקטוף וליהנות מפניני לשון עברית עשירה ומשלל פניני עולם הערכים של דמויות יקרות לנו בדורו של רבי עקיבא.