אין כאן האנשה, אלא ריאליזם טהור שבתת ההכרה של הכלבים. לֵפִי היא יצור חי, נושם וחושב, המעביר את מחשבותיו אלינו לא באמצעות גלי קול, אלא מוח אלי מוח. אילו יכולנו לצלם את מוחה היינו ודאי רואים זאת.
היא מקדימה את כולנו בהווייתה, כי אוזניה הגדולות (הדומות לעטלף) מאפשרות לה לשמוע הכל, עוד לפני האחרים. כך היא יודעת למה לצפות ובאיזו דרך לנהוג כדי לקבל את המיטב. כך היא יודעת גם מה הן כוונות בני האדם כלפיה, וכיצד לנהוג בהתאם, מבעוד מועד.
למעשה, היא יוצרת שיח עם עצמה, דיאלוג פנימי של שאלות ותשובות. כלפי חוץ אנו שומעים רק נביחת "האו האו", אבל איזה עולם פנימי רחב מסתתר מאחוריה! עולם כלבי שלם, ההולך בצמוד אלינו, אף מבלי שנחוש בכך היות שאנו שומעים רק נביחות, ולא את העולם הפנימי שמאחוריהן.
השיח הפנימי של לֵפִי עם עצמה הוא מלאכת מחשבת, כי הוא מתנהל צמוד לבני האדם ומפרש את מעשיהם בצורה פשוטה ונכונה, כמו מכונת צילום. זאת ללא התחכמויות ובלי קווי האופי השונים של בני האדם, הגורמים להם לנהוג כל אחד אחרת, לפי אישיותו.
לֵפִי חושבת כאן, גם בשבילנו וגם בשביל בעליה ולכן היא הגיבורה המרכזית בעלילה, ללא צורך בגיבורי משנה. ללֵפִי יש קו אופי בולט אחד והוא פשוט וענייני, כי מי ששומע לה - זו היא עצמה ומי שמדבר איתה, זו היא עצמה, (כאמור באמצעות דיאלוג פנימי מיוחד).
הומור שמשרה חיוך רחב
אכן, יש ללמוד הרבה מלֵפִי: שקט נפשי, נאמנות, דאגה לבעליה, ניסיון להבין דברים כפשוטם, בלי התחכמויות מיותרות. כל זה יוצר דמות כנה וישרה, שפשוט ניתן לבטוח בה, כי כוונותיה ישרות וענייניות. גם המעט ערמומיות של לֵפִי היא מלאת חן ומלוּׁוה בחוש הומור כלבי מיוחד. זאת, כי השיחה עם עצמה גורמת לה להבין טוב יותר את סביבתה ולדעת לנצלה לטובה, אף מבלי להוציא מילה מפיה. היא תופסת את המציאות בזווית אפילו אמיתית יותר מהמציאות עצמה.
ה"האו האו" של לֵפִי הוא מעין אתנחתא, שבה היא מזכירה לנו כי היא בכל זאת כלבה. המחבר עושה בחכמה, שהוא משאיר לה גם את התכונות המיוחדות האופייניות רק לכלב, לפחות כלפי חוץ. את התכונות האחרות הוא משאיר למוחה של הכלבה. המעבר בין שתי תכונות אלה, זו שבפנים וזו שבחוץ, מוביל בסופו של דבר, להחלטות הנכונות וההגיוניות. כך גם העדיף המחבר תמונות מצוירות של לֵפִי על-פני צילומים, או איורים בקווים כלליים שאינם מבטאים עומק. זאת למרות שלֵפִי היא כלבה אמיתית. בכך הוא השאיר מקום לדמיונו של הקורא באשר למראה המיוחד של לֵפִי. אכן, הציורים (של גבריאל ארי) הולמים את המסופר.
גם החברים של לֵפִי ("לפי עטלפי וחברים") הם לכאורה אמיתיים - הכלב השכן, סבא וסבתא, אורחים וכו', אך התנהגותם החיובית כלפיה, כפי שהיא רואה זאת, נשלטת על-ידי פרשנותה החיובית לכל דבר, על-ידי האופטימיות התמידית שלה, כפי שמורה לה בצדק, מוחה. חוש ההומור של לֵפִי, כמובן במחשבתה, הוא מיוחד, עדין ומשרה חיוך רחב ובריא אצל הקוראים, בחזקת - הנה לֵפִי שוב מסדרת אותנו, אבל בחן וביופי מבלי להזיק. מעין הומור של פשרה עם המציאות. למשל היא קוראת לסבא "איש עם שערות כמעט לבנות" מבלי להעליבו בכך. או היא זו שמחזיקה את אבא ברצועה, שלא ישכח את הדרך הביתה. זהו הומור מיוחד, דואליסטי, ולא פוגע. כאמור, פשרה עם המציאות.
ההבדל בין הכלב לאדם
אין כמו לֵפִי כדי להמחיש את ההבדלים בין כלב לאדם. בין נאמנות הכלב לצביעות וההפכפכות של האדם. לֵפִי ממחישה בבהירות, כי הכלב הוא באמת ידידו של האדם, ידיד אמיתי. הוא אינו מדבר איתו, כי אינו יודע את שפתו, אך מבין את נפש האדם ויודע שעליו לשמור ולהגן עליו. זאת, גם בעבור עצמו, כדי שגם הוא, הכלב, יוכל לשרוד ולהינות מקיומו שלו.
ראו עד כמה לֵפִי דואגת שהכל יתנהל כשורה. באינטואיציה הכלבית שלה היא יודעת למנוע דברים מבעוד מועד. באוזניה הארוכות היא שומעת מעבר לשפת הדיבור (את שפת הוריה, את נביחות הכלב השכן, יללת החתולים וכו'), או אולי היא פשוט קוראת את מחשבותינו ומעכלת אותן, בשיח הפנימי שהיא מנהלת כל הזמן עם עצמה. נביחת ה"האו האו" היא כדי להטעות אותנו, שלא נחשוב לרגע, שאולי הוא או היא אינו כלב, אלא רק מעין חבר אילם הדואג לנו. אולי הכלב הוא מלאך שנשלח להגן עלינו ולהיות ידידנו האמיתי, בים השנאה והאיבה שסביב, בין בני האדם.
מי יודע? אני בטוח שלֵפִי כן יודעת, ובתוכה היא מחייכת לתמימות בני האדם. לא היא התמימה, אלא האנשים הם התמימים ופרשנותם איננה נכונה, לעומת פרשנותה של לֵפִי שהיא פשוטה, הגיונית ובלתי מזיקה. מאידך, סוד פחדיה המשונים של לֵפִי (למשל מחתולים, כאשר במציאות צריך היה להיות ההיפך), נובע מהיותה כזכור, כלבה מאומצת. זו היא גם הסיבה לכמיהתה הבלתי פוסקת להיות אהובה. היא עושה הכל כדי להשיג את מטרתה, על-ידי שכנוע עצמי. זו מטרה שגם כל אחד מאיתנו, בני התמותה, מנסה להשיג, אך לא תמיד בדרכים חיוביות, כמו לֵפִי בחושיה הבריאים.
אולם (והדבר מראה על אופי חזק), יחד עם רצונה הבלתי מתפשר להיות אהובה, היא שומרת בקנאות במוחה את שמה המקורי - לֵפִי עטלפי. זאת בהבינה את הייחוד והמיוחדות שבשם זה, לעומת השם שקראו לה הוריה המאמצים - קולה. שמה החדש, קולה, אינו מביע לגביה דבר ("מים מלוכלכים", היא קוראת להם בהומור), וגם כאן היא פועלת בהגיון תת-הכרתי ובעקשנות כלבית מיוחדת. אם הוריה לא קראו לך כך, היא עצמה בדו-שיח הפנימי שלה, תענה לעצמה רק בשם זה.
לֵפִי יוצרת לה מעמד של חלק אינטגרלי מהבית, חלק עזר הכרחי. היא מטפלת בדמיונה, בתינוק, אחר-כך תלמד אותו ללכת על ארבע ועל שתיים, כדי לזכות ולקבל עוגיות מהוריו ועוד. היא זו שתלמד אותו וכך, היא לא תאבד את מעמדה ותמשיך להיות הדומיננטית. וכיצד ילמד זאת התינוק בלעדיה? - היא תשאל את עצמה בהומור. לֵפִי לא תוותר על מעמדה בבית (למשל, עם הולדת התינוק החדש), אך במקום לריב או להיעלב, היא משתלבת בעשייה ומטילה על עצמה מטלות, חלקן דמיוניות כמובן, שבאמצעותן יזדקקו לה, מלבד התפקידים שנועדו לה ככלב - שמירה על הבית, ליווי ועוד, בלא שבעליה אפילו מודעים לכך.
כיוון שאיננה מדברת בשפתם ולהפך, הם צריכים להבין אותה, כשם שהיא מבינה אותם. זאת באמצעות היחס הפשוט אליה, כמות שהוא. ואילו היא צריכה להבינם באמצעות הדמיון שלה והדיאלוג הפנימי המנוהל כל הזמן עם עצמה.
פני הכלב אינם כפני הדור
"פני הדור כפני כלב", אך פני הכלב אינם כפני הדור. הוא חכם יותר, הגיוני יותר, ידידותי, מגן עלינו באמת, מכבד אותנו, אינו סובל מתסביכים כה רבים כמונו, הגורמים לנו למריבות, מלחמות, לחיים מזוייפים. זאת, למרות שהוא מתַקשר איתנו, בעיקר במחשבותיו.
אכן, יש ללמוד רבות מלֵפִי. הורים רבים ודאי ירצו בעקבות קריאת הספר, לצרף כלב למשפחה, כדי שתכונותיו הטובות יילמדו על-ידי ילדיהם. אילו לכלבה (ללֵפִי) היו מילים, היא בוודאי הייתה אומרת לנו: "תמימים שכמותכם, כדאי שתלמדו מאיתנו הכלבים לחיות בפשטות, בהגיון בריא ולהסתפק בחיים צנועים ואמיתיים".
עתה, עשו הפסקה קלה, הביטו עמוק בעיני כלבכם ותיווכחו, כי הוא מבין אתכם לפעמים, טוב יותר מהרבה הרבה בני אדם. הוא יושיט לכם אחת מטלפיו הקדמיות ללחיצת יד לשלום, יכשכש בזנבו כשאתם שמחים, ילקק את ידכם המושיטה לו אוכל וגם ינבח בעוז ויסתער על מבקשי רעתכם, או הפולשים לתחומכם.
חבל רק, שהבורא לא חנן אותו ביכולת לומר לנו ולוּ רק מספר מילים, כמו - תודה, בבקשה ועוד, לא רק בתרגום ישיר ממוח למוח, ממוח האדם למוח הכלב ולהפך. אבל לאושרנו, אנשים המגדלים כלבים, ודאי מבינים היטב את שפת הכלב המשודרת אליהם ממוחו, מהדיאלוג הפנימי שלו ומקבלים אותו כידיד הטוב ביותר שלהם.
אני מאמין, כי הקורא הנבון, ודאי יחכה להמשך עלילותיה של לֵפִי, שהרי לֵפִי שזורה בחייו של כל אחד מאתנו, המגדל כלבים.
האו האו.
על ספר הילדים החדש "לֵפִי עטלֵפִי" של המשורר והסופר מנחם מ' פאלק. ציורים: גבריאל ארי, הוצאת צור-אות, 32 ע', 2012.
