על משקל "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" (במשפט זה נפתח פירושו של רש"י לפרשת "בהר", ספר ויקרא, ובד"כ משתמשים במשפט זה כדי לציין שמדובר בשני עניינים שונים שלכאורה אין קשר ביניהם) נשאלתי די אקראית "מה עניין נמר אצל חג החנוכה"!
וגם אמנה, פרשת השבוע, פרשת "וישלח" בשנה זו, תשע"ג, תחול כשבוע ימים לפני חג החנוכה, חג האורים, הגבורה, העוז, התעוזה והעזות. עזות, לא במשמעות שלילית (עזות מצח, עזות פנים), אלא, אדרבא!, עזות,
במשמעות חיובית לחלוטין, כמו למשל: עזות נפש, עזות רוח, עזות של קדושה ועוד. על עזות חיובית מעין זו אנו למדים מהצעתם של חכמי המשנה בבואם להדריך את האדם כיצד עליו לנהוג בבואו "לעשות רצון אביו שבשמיים", כמאמרם [אבות ה', כ']: "הוי (=היה) עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי".
הנמר הוא חיית טרף המשתייך למשפחת החתוליים. בעבר, היה נפוץ אף בארץ ישראל. ברם, בימינו נותרו ממנו שרידים מעטים השוכנים בהרים באזור עין גדי ו/או בגני החיות. כשחיית טרף אכזרית זו משחרת לטרף וצדה חיה כלשהי כדי להביא "טרף לביתה" ולגוריה, הנמר אינו פוחד וחושש. אינו מתחשב בכל מה ו/או במי שנמצא בסביבתו וכל מעייניו ממוקדים ב"אובייקט הטרפי" העומד להיות ניצוד. בשעת הכושר, הנמר תוקף בכוח, במהירות ובתעוזה. "עזותו של הנמר עומדת לצידו ולטובתו ולאו-דווקא בגלל גבורתו" (מדרש גם). לא בכדי, ר' יהודה בן תימא (תנא משנתי שלדעת רוב החוקרים חי ופעל במאה ה-2 לספירה, בתקופת מרד בר כוכבא ושמו מופיע רק פעם אחת, במשנה הנ"ל ומספר פעמים בברייתות מסויימות. קבור בפאתי מושב דלתון, גליל העליון) מקנה לו את תכונת העזות בקובעו: "הוי עז כנמר", קרי: תכונת חוזק, אמיצות והבוז לסכנות.
לחימת המכבים: מלחמה בחירוף נפש
כשקוראים את תיאורי וסיפורי מלחמת המכבים באויביהם היוונים בעיון ולעומק יכולים אנו להבין ואף להפנים מהי מהותה ופירושה הבסיסי של תכונת העזות והגם שבתפילת "על הניסים" אנו גורסים: "מסרת גיבורים (=היוונים) ביד חלשים (=המכבים)". דווקא מתוך ה"חלישות" הטבעית של לוחמי השחרור בצבא החשמונאי הן מן ההיבט הטכני (ארסנל הנשק והתחמושת שלא היו בידם) והן מן ההיבט האנושי (לא היו חיילים מקצועיים ומאומנים כדבעי) ודווקא מתוך "המציאות והרוח הנוגדת את מה שמייצגת המילה 'צבא' ואשר שררה בקרב החשמונאים" (מדרש גם) צמחה, נבטה ונבעה עזות חיובית.
במסירות ובתעצומות נפש להפליא ו"בקימום הריסות" נפשיים וגשמיים כאחד, הלוחמים המכבים מבית חשמונאי והמצטרפים אליהם "קמו מן העפר", שינסו מתנים, אזרו כגברים חלציים ונלחמו בחירוף נפש כנגד אוייב אכזרי, עתיר ניסיון קרבי ומצוייד כדבעי בנשק ובארסנל תחמושת אדיר. וכשהם חדורים אמונה צרופה בעזרתו של אלוהי ישראל וקריאתו האלמותית והנצחית של מתתיהו הזקן שנחרתה בפנתיאון האימרות: "מי לה' אליי" ששו אלי קרב וניצחו. זאת, למרות מה שנראה על פני השטח כ"חולשה טבעית".
לחימה כנגד על הסיכויים
אין ספק שהמכבים בתקופת החשמונאים קיימו את אשר תורתנו הורתה (דברים ח', י"ח): "וזכרת את י-ה-ו-ה אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". בניגוד לאויבים "הגיבורים" המתבססים על חוזקם וחוסנם הטבעי כדי לנצח משום שמאזן הכוחות נוטה לצידם ולטובתם, המכבים "החלשים" אף שהיו במיעוט לוחמים וטכנולוגיה צבאית בתעוזה מדהימה נלחמו "כנגד כל הסיכויים" וניצחו בגדול. הגבורה, היא תכונת הביטחון העצמי של החזקים. העזות, לעומתה, היא הכוח להלחם גם ללא חוזק וגם כאשר בדרך הטבע אין על מי ו/או על מה לסמוך. לאריה, מלך החיות, בדרך כלל משייכים את תכונת הגבורה, המסמלת יותר מכל את מלכות יוון, האימפריה האדירה. לעומתו, לנמר משייכים את תכונת העזות, המסמלת יותר מכל את מלכות יהודה, "החלשה". ברם,
גם אם הנמר אינו מלך החיות, בעזות אשר בו יכול הוא לנצח אף את האריה (מדרש גם).
