X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
פרקים ראשונים מתוך הספר "שיח לוחמים באוטופיה" המתאר שיחות עם לוחמי/חללי קרב החווה הסינית במלחמת יום כיפור ועם הנהגת המדינה בעת ההיא
▪  ▪  ▪
גולדה מאיר, משה דיין, חיים ברלב. פגישה אוטופית [צילום: משה מילנר, לע"מ]

מייד כשסיימנו את הדיון המאלף על "אחי" ו"הברזלים" הבחנתי בכניסה למועדון, על סף הדלת בשתי דמויות מוכרות מאד .נמוכות , מבוגרות , קצת שפופות , אולם נראות טוב מאד, בדיוק כמו בעבר – גולדה מאיר ומשה דיין.
גולדה ודיין נעמדו בכניסה למועדון וסקרו את הנוכחים - ומאז הגיעי בבוק לפגישת המוקדמת עם מרגל ויקי הצטרפו למועדון חברים נוספים מפורום החווה וגם כאלה , שאיני מכיר, כלל-מבטם חלף על חלל המועדון עד שזיהו את שי. מייד כשזיהו את שי חייכו בהקלה והתקרבו אלינו.
גולדה ודיין אותם אישים שכולנו מכירים. גולדה לבשה מן חליפת שמלה אפורה והתקדמה לכיווננו בכבדות נעולה בנעלי גולדה המפורסמות שלה כשרגליה גרובות בגרביים לבנות.בידה החזיקה חפיסת סיגריות ומצית וכן תיק קטן.בשולי פיה הייתה תקועה סיגריה וכל הופעתה הזכירה מאד את גולדה שאני הכרתי מהעבר הרחוק. דיין צעד לצידה לבוש מכנסי חקי הגדולים ממידותיו וחולצת חקי המופשלת מעל המכנסיים. לרגליו נעל נעליים חצאיות שחורות הזועקות להברקה וצחצוח ועל ראשו חבש כובע מצחייה צבאי. את עינו השמאלית כיסתה הרטייה השחורה והמפרסמת , אשר הייתה בלויה משהו ואיבדה את הברק שאפיין אותה בעבר. דיין נרה ספון ומצומק בתוך בגדי החאקי שעטה על עצנו , אם כי הניצוץ בעינו היחידה לא אבד והחיוך האירוני והציני בזווית פיו הזכיר את דיין הכריזמטי כוש הלבבות מבעבר.
הם נראים חיים, לחלוטין, ובעלי חיות ציינתי לעצמי. והם גם לא השתנו, כלל, אותה גולדה ואותו דיין שאני זוכר מיום כיפור לפני ארבעים שנה.
גולדה ודיין הגיעו לשולחננו וברכו לשלום את שי. שי הציג אותי בפניהם: "הכירו את מיכאל הרשקוביץ. הוא הגיע לא מכבר מהארץ והדבר הראשון שביקש הוא לפגוש אתכם אישית, על-מנת לקבל תשובות לשאלות שמציקות לו, כבר ארבעים שנה על המלחמה הארורה ההיא".
לכשיכולתי להביט להם בלובן שבעיניים הבחנתי שגולדה זקוקה בדחיפות לעשות שפם – פניה התחילו להזכיר עם חתימת השפם שלה את הנשים הגרוזיניות או האוזבקיות השעירות. יחד עם זאת ניכר היה כי דאגה ללבוש מטופח , על-אף אפרוריות שמלתה והזקט שלבשה. עיניה בהקו כששי הזכיר את מלחמת יום כיפור וניכר היה בה כי קשה לה להתאפק ולא להגיב מיידית והיא שאפה מציצה ארוכה מהסיגריה שבפיה, כשהיא דואגת להפריח את עשן הסיגריה מאיתנו והלאה. דיין, לעומת זאת נראה נינוח מאוד. קצת כחוש ואפרורי, אולם חיוכו הציני הדק לא מש ולו רגע מזווית פיו ושום עצב לא זז בפניו או במצחו למשמע בקשתי המפורשת לקבל תשובות על יום כיפור ההוא.
פניתי אליהם בחיוך: "אני יכול לקרוא לכם גולדה ומשה? ואילו אתם תקראו לי מיכאל". "וודאי. מיכאל." הם ענו לי מייד במאור פנים מפתיע, משהו. "גולדה". פניתי לגולדה. "אני רואה שאפילו פה באוטופיה את לא מוותרת על הסיגריות. לא חבל לך על הבריאות?".
גולדה נעצה בי מבט נוקב וענתה לי בחיוך בקולה הצרוד והמרוסק בזכות הסיגריות שעישנה: "מיכאל , בלי הסיגריות שלי הייתי מתה פה מזמן. ובלי עשן הסיגריות הצח לא הייתי יכולה לחיות, בכלל . הסיגריות בשבילי זאת בריאות אמיתית.
"אצלנו בארץ מתים ממוצרי בריאות כאלה". עניתי לה. "אבל, בטח לא הגעתי לכאן להטיף לך מוסר או לנסות לשנות את אורח חייך. איך שלא יהיה, כשאני מסתכל עלייך את נראית נפלא ונראה שהחיים רק היטיבו איתך ועל כך מגיעות לך מלוא המחמאות. באמת". בזוית עיני הבחנתי כי מרבית בוגרי החווה , כבר הגיעו למועדון והתיישבו בקבוצות כאשר הם מביטים בנו - בייחוד בי, כנראה, בסקרנות כשניכר היה שכל אחד מהם מנסה לפתור את החידה הגדולה עבורו, אשר נחתה עליו משום מקום - מיכאל הרשקוביץ - ובטח חוככים בדעתם איך לאכול את העוף המוזר שנחת עליהם ושר עושה רושם כאילו הוא הולך להשתלט על חייהם.
" משה וגולדה". פניתי לגולדה ודיין. "ברשותכם, תזמינו לעצמכם משהו לשתות ונתקדם בשיחה בינינו, כי אני רואה שהחברה מסביב משתעממים המקצת ממילות הנימוסין ויש להם עניין בעניין עצמו - השיחה בינינו אודות יום כיפור, אשר זאת הסיבה שהביאה אותם לכאן".
גולדה ודיין הזמינו להפתעתי, שניהם , קפה שחור. הייתי בטוח שמפאיניקים כמותם ישתו תה. אני, לעומת זאת הזמנתי את הקפה הרגיל שלי, נכון: חזק מאד, רותח, על בסיס מים וקצת קצף למעלה.
" גולדה". פניתי לגולדה בשאלתי הראשונה על יו כיפור."כשנפגשת עם קרייסקי באוסטריה יומיים לפני יום כיפו, האם הסיבה לכך הייתה, באמת חטיפת רכבת המהגרים היהודים הרוסים הטרוריסטים והחלטתו להיכנע למחבלים ולסגור את המעברים בפני יהודי ברית המועצות לאוסטריה, או היה לזה קשר למלחמה שבדרך, אשר כל ההנהגה ידעה עליה, למעשה ?..".
"תראה מיכאל " השיבה לי גולדה בחיוך. קודם כל, כדאי שתיקח אוויר בין שאלה לשאלה. אתה עלול להיחנק עם שאלות ארוכות כאלה.ועכשיו ברצינות " הרצינו פניה. "הסיבה הישירה לביקור שערכתי אצל קרייסקי הייתה אכן החטיפה. חשבתי אומנם לבחון את האפשרות לנצל את קשריו עם העולם הערבי ובייחוד קשריו עם מצריים וסוריה, על-מנת לבחון אפשרות לרתום אותו למניעת המלחמה שבדרך. לצערי, נפגשתי עם אנטישמי לא קטן, גרוע יותר מהגרמנים ותוך דקות הבנתי שבפגישה איתו הינה פגישה לבטלה. חתכתי את הפגישה מהר, ככל האפשר ועזבתי את האנטישמי הקטן הזה ועליתי על הטיסה הראשונה לארץ."
"כבר, בדרכי לארץ הבנתי שאני נוחתת למלחמה צפויה ועם נחיתתי ביקשתי להיפגש עם דיין ודדו. ידענו שסוריה ומצריים – סאדעת ואסד - חברו יחד להילחם בנו בו-זמנית .חוסיין התקשר אלי להזהיר אותי ממהלך המלחמה הצפוי של שכנתו מצפון ושכנתנו מדרום בנו. הוא הצהיר בפני שהפעם, בניגוד למהלך שנקט בששת הימים, החליט שלא לקחת חלק במשחק הזה והבטיח לי שקט מצידו. אנחנו היינו במלכוד נוראי: ידענו על המלחמה הצפויה אולם לא יכולנו לעשות, כלום.
קיסינגר, אוהב היהודים הנוסף שחבר אלינו הזהיר אותנו מפורשות , שלמרות כל הסימנים למלחמה הצפייה. למרות הביטחון במתקפה המתוכננת על ישראל מצד מצריים וסוריה, שלא נעז לצאת לפעולת מניעה, כפי שעשינו בששת הימים, כי אז ניאלץ לעמוד לבדנו מול העולם הערבי, מול העולם הנאור ומול ברית המועצות וארצות הברית תעמוד מנגד ולא תעזור לנו - לא פוליטית ולא מעשית באמצעי ביטחון. אני, גולדה מאיר, אימא וסבתא בישראל נאלצתי להגיע להחלטה עתירת גורל לעם ישראל: להפקיר ביודעין, מראש את בטחון המדינה והעם בלא להטיל מכת מנע מול המתקפה הצפויה ולהפקיר לוחמים בשדות המערכה ללא כוחות מתאימים בזמן המיידי. או להפקיר את גורל המדינה והעם בעתיד הקרוב ולצוות על הצבא להכות מכת נגד. "
"מיכאל". פנה אלי דיין בהביטו בי בעיון, כשהוא סוקר כל נים בפני ."תראה , למרות כל מה שאמרו כי לא היה מודיעין ופישלנו. מחדל קראתם לזה. אני יכול להבטיחך נאמנה כי ידענו את העומד להתרחש ובחנו את כל התרחישים האפשריים.יחד עם זאת אני מודה על האמת: כל התרחישים התבססו על תוצאות מלחמת ששת הימים. היוהרה הגדולה הכתה בנו ולא המצרים והסורים. לא שיערנו ותיארנו לעצמנו את כמות הכוחות שיזרימו לשדות הקרב והיינו בטוחים כי הם מתכננים תקרית ירי קטנה לחיזוק גאוותם שנשללה מהם בששת הימים . אם הייתי חושב לרגע כי התכנון הוא אירוע מלחמתי גדול ומכריע, לא הייתי מונע הזרמת כוחות לחזיתות.
"בקיצור, פישלת ופספסת בגדול. "עניתי לו". "דיין הגדול, מצביא מלחמות ישראל. גיבור מלחמת השחרור, קדש וששת הימים, היוהרה אחזה אותך בביצים - כפי שאתה נוהג להתבטא לא פעם - ועצרה אותך מתכנון נכון של המלחמה הלא מתוכננת והמפתיעה הזאת , שכולם ידעו, בדיוק מתי תפרוץ". הרגשתי כי פני מאדימים מכעס וחרון אין אונים כלפי האיש הקטן הזה שישב מולי ופעם היה מושא הערצתי.
הסטתי מבטי מדיין, תוך מאמץ גדול לשמור על כבודו ולהתפרץ כלפיו בצורה קשה יותר. תחושת קבס אחזה בי למראה החיוך הקטן, או שמא העווית הקטנה שאחזה תמיד בזווית פיו. חשתי צלצולים עזים בראשי, אשר דמו לקול סירנות אמבולנס מעצבנות. הרחש מסביב גבר ובזווית עיני הבחנתי כי אי נוחות גדולה אחזה בלוחמים בוגרי החווה, אשר לוותה בהנהוני הסכמה לדברי ובמלמול הולך וגובר של לחשושים בינם לבין עצמם.
דיין הופתע מעוצמת תגובתי, אולם התעשת מהר. " מיכאל, ידידי ."פנה אלי דיין בשלווה, כשספק החיוך ספק העווית בזווית פיו לא משים מפניו. "יש לך כל הסיבות הנכונות לכעוס עלי. על הגנרלים שניהלו את המלחמה ועל שאר הממשלה, אשר שלחה אותך ואת חבריך למלחמה הנורא צפויה הזאת מתוך ידיעה ברורה כי המחיר עלול להיות לא נעים , אבל לא כבד מנשוא.
כשהחלטתי לא לשלוח כוחות לתגבור החזיתות הסיבה לכך הייתה שלא לתת כל עילה לארצות הברית ולעולם הנאור לבוא ולטעון כי ישראל פתחה במלחמה. החלטתי זאת בוצעה בעצה אחת עם גולדה. נכון, גולדה?". גולדה הנהנה בראשה להסכמה לדבריו בפנים חתומות. "יחד עם זאת הייתי בטוח, בהכירי את הלוחמים בשטח כי הלוחמים יחזיקו מעמד, גם בנחיתות רבה , עד הזרמת כוחות רעננים לתגבור החזיתות לאחר מתקפת הפתע הלא צפויה לכאורה של המצרים והסורים. על הלוחמים בחזית סמכתי בכל מאת האחוזים. הגנרלים שלנו ? הם כבר היו סיפור אחר. סיפור עצוב, לצערי".
וידויו המפתיע של דיין לגבי אי בטחונו בגנרלים שניהלו את שתי החזיתות הממו אותי והיו כמכת אגרוף מפתיעה מתחת החגורה עבורי. "משה, אני צריך להבין מדבריך כי לא סמכת, כלל על הגנרלים שהיו מופקדים על שדות המערכה?!". שאלתי אותו בהפתעה גמורה, כשאני מגרד את ראשי בתדהמה. ניכר היה כי דבריו של דיין הממו גם את חבורת לוחמי החווה, אשר כבר עטפה את שולחננו מכל עבר והקשיבה בקשב רב לכל מילה היוצאת מפינו.
"הבנת נכון מאוד, מיכאל." ענה לי דיין בשלווה והפעם בחיוך רחב. ולמשמע דבריו שוב הנהנה גולדה נמרצות בראשה לאות הסכמה מליאה עם דבריו. "מהיכרותי רבת השנים עם האלופים שהיו מופקדים על החזית הסורית והמצרית היה ברור לי כי במלחמה הזאת לא הם ינצחו כי אם הלוחמים הפשוטים והקצינים הזוטרים עד דרגי מפקדי הטיבות הם אלו שיקבעו את גורל המערכה לשבט ולחסד. ובצער רב אני יכול לאמר לך שלא התבדיתי בהערכתי. בחזית הסורית היו אלו יאנוש וקהלני שעצרו את הסורים בגופם, ממש , ומנעו מהם לשעוט לעמק ולהגיע עד הכינרת. ואילו בחזית המצרית, אשר אתה וחבריך נלחמתם שם איני צריך להרחיב את הדיבור על אלה שענדו על כתפיהם דרגות אלוף. גורודיש לא רק נשא על כתפיו דרגות אלוף, כי אם התהדר גם בתואר אלוף פיקוד הדרום, אשר לצערי הסכמתי שיוענק לו מספר חודשים לפני יום כיפור. במלחמה עצמה חשב לו גורודיש שהוא, עדיין חשוף בצריח כמו בששת הימים ולא הבין כי המצרים חשפו הפעם את מלוא ערוותו בדרך ניהולו את המערכה. ואילו שני האלופים הבכירים הנוספים בחזית - חבוש המצח אריאל שרון ותליין דגל הדיו ברן - לא היו עסוקים בקרבות עם המצרים, כי אם בקרבות מרים ונחושים בינם לבין עצמם: מי יהיה זה שיעבור ראשון את התעלה לאפריקה. והמזל הגדול מאד שלנו היה שניחנו בלוחמים נפלאים כמותכם, אשר בראש מעייניהם עמדה דאגה אחת, בלבד: הגנה על המולדת והעם ולא מי ייחצה ראשון את התעלה" .
גולדה שוב הנהנה בראשה להסכמה כשדמעה קטנה זולגת מעינה. עינו הימנית של דיין ברקה בדברו על תרומת הלוחמים למלחמה וניכרה הייתה סלידתו הרבה מהגנרלים שהסתובבו וכשלו במלחמה.מלמולי הסכמה נשמעו בקרב החברים עם הזכירו את תרומת הלוחמים למלחמה ואת מלחמות הגנרלים, אשר ליוו את המערכה האיומה הזאת.
הבטתי בפניו של דיין והרהרתי בליבי: החרא הקטן הזה מושא הערצתי והערצתו של דור שלם בישראל הצליח באמירה פשוטה, ישירה וכנה כל כך, אשר תמיד אפיינה את דבריו, לכבוש שוב את לבי, למרות הכל. "משה" פניתי לדיין . "הזכרת את תרומת כל האלופים במלחמה - תרומה, לכאורה, לדעתך. אולם לא התייחסת, כלל לדדו, הרמטכ"ל. למה? ועוד שאלה קטנה לי אליך: האם גורודיש, עדיין מחפש אותך גם פה באוטופיה עם אקדח? ".
גולדה התפוצצה מצחוק למשמע שאלתי על גורודיש. ואילו הלוחמים סביבנו בהו בה בתדהמה ולא הבינו את פשר הצחוק שתפס אותה ולא הרפה ממנה דקות ארוכות. ואילו דיין החזיר לי מבט ובחיוך גדול ובנימה מבודחת ענה לי:
" מיכאל, אני אתייחס, קודם כל לשאלתך על גורודיש. ובכן, נתקלתי בבחור כשהגיע לכאן. החלפנו ברכת שלום קורקטית ובזה הסתיים המפגש בינינו. לא ראיתי כי הוא חגר אקדח בחגורתו, אם כי הפליא אותי חידוש אופנתי שאימץ לעצמו, כנראה אחרי המלחמה - טבעות יהלומים גדולות אשר ענד על כל אחת מאצבעותיו . ומיכאל, לגבי שאלתך לאי התייחסותי לדדו. דדו בחור טוב ובסך-הכל תפקד במלחמה כמצופה מרמטכ"ל. הוא איבד אצלי הרבה ממניותיו ברגע שהחליט להופיע בטלוויזיה בתחילת המערכה, כאשר מצבנו בשתי החזיתות היה קשה, ביותר וספרנו, כבר, מאות הרוגים והכריז בשחצנות שאין גדולה ממנה: אנו בשלבי בלימה ונשבור להם את העצמות. מייד לאחר השידור התקשרתי לדדו ושאלתי אותו מתי הוא מתכוון לשבור להם את העצמות, כי בינתיים הוא לא מצליח למנוע מהם לשבור לנו את העצמות. מייד לאחר פנייתי זאת לדדו נוצר בינינו נתק, אשר למעשה נמשך במהלך כל המלחמה- למרות ההצגה שהצגנו כלפי חוץ של יחסים תקינים בינינו - וגם הרבה מאד אחריה. גם את דדו פגשתי כאן, במקרה. הוא היה, כבר נתין די וותיק פה. מלבד אותה פגישה לא נוצר בינינו קשר נוסף".
דיין סיים את דבריו וגולדה התערבה והוסיפה אף היא משפט משלה לדיון שלנו: " ם אני, זמן קצר לאחר שהגעתי לכאן פגשתי את דדו, במקרה. דווקא שמחתי לראות אותו והזמנתי אותו לשבת איתי לכוס קפה ולסיגריה טובה- הרי אתה יודע שהסיגריות מחזיקות את שנינו בחיים - אולם דדו התחמק ממני בנימוס ומאז לא נתקלתי בו עוד. כנראה הוא כועס עלי. חבל. הוא, דווקא , בחור נחמד ואני מאד מעריכה אותו" . פניה התכרכמו, כשהיא סיימה את דבריה וניכר הי כי היא מצרה מאד על ניתוק הקשר עם דדו, אשר נוצר ביוזמתו. היא סיימה את הסיגריה שבפיה במציצה ארוכה ומליאת תשוקה . כיבתה אותה במאפרה הגדושה ומייד הדליקה לעצמה סיגריה נוספת, שאפה ממנה ארוכות והפריחה את עשן הסיגריה לחלל האולם. "אמחייה, החיים טובים", אמרה וחייכה אלי.
חשבתי לתומי שאוכל להמשיך בשיחה הנינוחה שהחלה להתפתח עם דיין וגולדה – התבדיתי. קול מלמול זועם שאט אט הלך והתגבר הגיע מכיוון הלוחמים, אשר כבר, סגרו עלינו במעגל וניכר היה כי משהו מהדברים ששמעו עורר אצלם זעם בלתי נשלט.
דווקא השריונאים נראו זועמים יותר מהלוחמים הצנחנים. עודד בן - רופא גדוד 100 שהגיע לחווה לחילוץ הצנחנים התפרץ ואמר: "מיכאל, מהנאמר כאן על-ידי דיין וגולדה אני מבין, שלמעשה נלחמנו במלחמה ידועה מראש, אשר רק עובדת אי גיוס כוחות ושליחתם לחזית לתגבור הכוחות, אשר נגרמה ממניעים פוליטיים פחדניים, דרדרה אותנו למצב של אי כוחות עם המצרים. ומהשיחה הזאת אני מבין שאם מצבת הכוחות הייתה תקנית , למעשה עניין עלייתי על מטוס במטרה שלא להחמיץ את המלחמה הייתה מיותרת, לחלוטין, ואולי הייתי נשאר ברץ עד היום".
וגדעון דבורצקי, קצין השריון של גדוד 100 הוסיף: "מיכאל, כאחד שהגיע עכשיו מהארץ האם אתה יכול לעדכן אותנו אם תרומתנו הצנועה למלחמה עזרה, בכלל. האם יכול להיות שכל החברים מהחווה הנמצאים כאן נלחמו לשווא ?!". מלמולים נרגזים וזועמים של הסכמה נשמעו מקהל הלוחמים שעטפו אותנו. חלקם אף התקרבו בצורה, קצת מאיימת לכיוון גולדה ודיין וגרמו אי נוחות רבה.
"חברים , אני מציע להירגע ."פניתי אליהם" היום לא נוכל לשנות את הנסיבות ולצערנו מה שקרה אינו מקרה חריג בשרשרת מקרים ופשלות מבצעיות שקרו במהלך השנים שאתם נעדרים את הארץ. איני רוצה להיכנס לפינה שאתם מנסים להוביל אותי ולענות לכם על השאלה המציקה לכם, כל כך : האם התנדבותכם למלחמה תרמה או הייתה מיותרת. אין, בכלל ויכוח על גודל תרומתכם להמשך קיום העם והמדינה. תשאלו את דיין – הוא היה זה שקבע שהבית השלישי נמצא בסכנה קיומית במהלך הקרבות. בזכותכם הבית השלישי המשיך להתקיים וממשיך להתקיים גם היום. לך גדעון אני יכול לספר כי זכית באות גבורה על פעילותך לחילוץ לוחמים בחווה. "גדעון דבורצקי הסמיק ומולל בעצבנות את זקנו " מה אתה אומר? אות גבורה. על מה?! על ביצוע תפקיד שכל אחד אחר היה מבצע אותו לא פחות טוב ממני, ללא שאלה וערעור או הרהור במהות הפקודה שקיבל - חילוץ לוחמים פצועים מהקרב." ניכר היה שהפתעתי מאד את גדעון וריגשתי אותו בבשרי לו על אות הגבורה שקיבל.
"חברים" פניתי לכלל החברים. "אני מציע לכולנו להירגע .אנא אפשרו לי להמשיך את השיחה עם דיין וגולדה, על-מנת לנסות לקבל מהם תשובות לשאלות, אשר נשארו פתוחות ובלתי פתורות בפני מאז המלחמה. אם תירצו להצטרף לשיחה, רק אשמח. אחרי השיחה עם דיין וגולדה אשמח אם תישארו להמשך דיון עימי בנושא קרב החווה ובנושא חייכם פה באוטופיה" .
לאחר שקיבלתי הסכמתם להמשך הדיון עם גולדה ודיין פניתי לדיין: "משה, אני רוצה להמשיך את השיחה איתך, אולם אני אקח אתנחתא קצרה מהמלחמה וארצה לשאול אותך שאלות פרטיות. אפשר?".
דיין חייך אלי וענה: "מיכאל, אתה יכול לשאול אותי על מה שתרצה, ככל העולה על רוחך. אני אענה לך על מה שארצה, אם בכלל".
הכניס לי השמוק הזה, חשבתי לעצמי. אבל אני אנסה להוציא ממנו, כמה שאפשר.
"משה". פניתי לדיין. "כשהחלטת לעזוב אותנו ולהגיע לכאן השארת צוואה שעוררה את חמתם של ילדיך וגרמה לרעש לא קטן בארץ. למעשה, הורשת את כל רכושך לרחל אשתך ולילדיך הורשת, כמעט אצבע משולשת, דבר שגרם למהומת אלוהים אצל אודי ואסי. למה?!".
דיין בחן אותי היטב בעינו הימנית.נראה היה שהפתעתי אותו מאד בשאלתי החודרנית הזאת, אשר לא ציפה לה. הוא חייך אלי וענה לי בפסקנות: "ככה. כך רציתי וכך ציוויתי ולמי מילדי שיש לו בעיה עם החלטתי, הוא מוזמן לעלות אלי לאוטופיה ואני אשמח לתת לו הסבר מפורט ומנומק על החלטתי".
הסתכלתי על דיין, אשר שלח אלי חיוך מלא סיפוק עצמי על תשובתו ואמרתי לעצמי: וואללה, מדובר בבן זונה אמיתי. מזל שלא היה אבי. החזרתי לו חיוך והוספתי שאלה מתחת לחגורה , תוך ידיעה ברורה - מהיכרותי את נהלי ההתנהגות באוטופיה שסיפרו לי עליהם - כי לא יוכל לענות עליה .אולם החלטתי לשחק בו, קצת ולערער את בטחונו העמי המוחלט: "תגיד, לי משה, מה אתה אומר על הידרדרותו של אסי בשנים האחרונות?" .
דיין הסתכל עלי במבט תמה וניכר היה כי אינו יודע ואינו מבין על מה אני מדבר. לאחר מחשבה קצרה ענה לי בחיוך: "מיכאל, תראה, איני יודע אם עדכנו אותך. אם לא, אני אעדכן אותך. כאן באוטופיה אנחנו חיים אחלה. החיים שלנו בריאים מאד ורבים מאיתנו באוטופיה , אפילו חושבים שמספקים מאוד, למרות שאין כאן מקומות לחפירות ארכיאולוגיות ומציאה וצבירת עתיקות , אותם כידוע לך הורשתי בארץ רק לרחל אשתי. אחת הסגולות היותר מוצלחות באוטופיה זאת האפשרות הניתנת לנו ליצור קשר עם משפחתנו הגרעינית, רק ברצותנו בכך. אם איננו רוצים, איננו חייבים לעקוב אחריהם.אני ברוך השם טוב לי כאן ואני חי ברוגע עם עצמי ....מאז שהגעתי לכאן גמרתי אומר עם עצמי שלא לשמור קשר עם מה שנקרא יקירי, אלא אם כן יגיעו לכאן".
ניכר היה שדיין מרוצה מתשובתו ואני החלטתי להמשיך ולנסות להכביד עליו בשאלות מזן שלא ציפה להן. " משה", פניתי אליו. "כבר בסוף שנות הששים ,לאחר מלחמת ששת הימים, אתה הייתי הראשון שהוציא מפיו את האמירה שחייבים להקים מדינה פלשתינית לצידה של ישראל. במהלך כל פעילותך הפוליטית בארץ עד שעזבת אותה לא הצלחת לממש את חזונך ...והנה רבין בעת שהתמנה בשנית לראש ממשלה חתם על הסכם שלום עם ערפאת , אשר אמור היה, למעשה, לממש את חזונך. איך אתה מרגיש עם הפספוס שלך? ואם אני מזכיר את רבין , אני לא יכול שלא לשאול אותך על בן הברית והחבר לדרך שלך ושל בן-גוריון לאורך שנים - שמעון פרס. אינך מופתע מהמהפך שעבר שמעון פרס – מהאיש שתמך בכל לב בהקמת התנחלויות בכל חלק מיהודה ושומרון לאיש הבודד במזרח התיכון המקפיד לשמור ולהטיף כל הזמן לשלום עם הפלשתינים, גם שנראה היה כי שלום איתם ניתן יהיה לחתום רק בשמיים - אולי באוטופיה?! - לאחר גל הרציחות הבלתי נגמר שהפעילו בארץ".
דיין העיף בי מבט קצר ושוב ניכר היה כי אין הוא מבין על מה אני מדבר ואינו יורד לפשר שאלתי, אולם הפעם הוא התעשת במהירות וענה לי בנמרצות: "תראה מיכאל, יש לי הרגשה שאתה מנסה להכניס אותי לפינות שאיני יכול להגיע אליהן.
בוא ואבהיר לך בשנית: מישהו באוטופיה קבע דרכי התנהלות שגם אם אתה רוצה לנסות לעבור עליהם אינך יכול לעבור. מישהו כאן בממזריות ובחוכמה אלוהית מדהימה הסדיר כאן הליך המאפשר למי שחי כאן לעקוב במשך חייו רק אחרי יקיריו, על-מנת שיהייה מעודכן בדרכי התנהלותם. אין אפשרות להתבונן או להביט על משהו או מישהו שאינו יקיריך, בחוכמה אלוהית, ממש הוא הפעיל מחיקון לגבי כל מה שקורה מסביב, מלבד ליקיריך. ממש כמו מחיקון הצבע בטלוויזיה שהפעלנו בשנות השבעים בארץ ואשר לא אפשר לקלוט שידורים בצבע, גם אם הייתה לך טלוויזיה צבעונית. כך שכל מה שאתה מספר לי על רבין אינו ידוע לי וגם אינו מעניין אותי. אגב, פגשתי אותו כאן לא מכבר ומלבד שלום שלום לא החלפנות עוד ממילה אחת, מיותרת. אולם מדבריך אני מבין שרבין היה איש השלום, כך ששלום שלום איתו היה במקום ..."ואז הפסיק לרגע והסתכל עלי בחיוך ציני: "ולגבי שמעון. אני מחכה, כבר הרבה זמן שיגיע לאוטופיה, על-מנת ללבן איתו דברים שנשארו פתוחים בינינו, אולם נראה לי כי לא אצה לו הדרך להגיע לאוטופיה, על-מנת לפגוש אותי". וכאן סיים דיין את תשובתו וקרץ לי קלות בשובבות.
גולדה התערבה בסיום דבריו של דיין: "לא רק אתה מחכה לו משה. גם אני מחכה לשמעון, על-מנת לסגור כמה עניינים שנשארו פתוחים בינינו ולא הספקנו לסגור לפני שהגעתי לכאן". גולדה סיימה את משפט המחץ שלה וניכר היה כי נהנתה מאד ממה שאמרה ואף היא שלחה אלי חיוך גדול בליווי קריצה קלה בסיום דבריה. לומר את האמת, דבריו של דיין בהתייחסותו לפרס לא הפתיעו אותי . דיין נשאר אותו דיין שהכרנו - ציני ולא עושה חשבון לאף אחד. גולדה, לעומת זאת הפתיעה אותי . האם ייתכן שדווקא באוטופיה הפכה הגברת הזקנה והקשוחה לצינית, או שמא יחסיה הקרובים עם דיין באוטופיה גרמו לה לאמץ קמצוץ מתכונותיו? מי יודע? אין לי תשובה מוחלטת וחכמה על כך..
כאן החלטתי לוותר על שאלות ההבכה הקנטרניות שלי והחלטתי לשוב למסלול השאלות על המלחמה הנוראה היא - מלחמת יום כיפור - שבעטייה ביקשתי לפגוש את גולדה ודיין.
"משה וגולדה". פניתי אליהם. "יש לי אליכם שאלה משותפת. איך הרגשתם עם ההפגנות הסוערות שארגנו נגדכם לוחמים שחזר מהמלחמה, אשר דרשו את התפטרותכם המיידית לאור מה שקראו אז - המחדל הנורא בניהול המלחמה הזאת שהביא לקרוב ל-3000 חללים, אשר אני מניח שאת רובם, אם לא את כולם אתם פוגשים כאן באוטופיה וכן לאלפים רבים של פצועים שהפכו שלא בטובתם לנכי צה"ל?. " למשמע שאלתי עבר שוב רחש בין לוחמי החווה שהקיפו אותנו. ניכר היה ששאלתי הדהימה אותי וכי הם לא ידעו ולא היה להם שמץ של מידע על התייחסות העם והלוחמים בוגרי המלחמה למלחמה הזאת ולמנהיגיה.
לא הופתעתי שדיין ענה ראשון.
"מיכאל". פנה אלי דיין "לגבי החלק הראשון של שאלתך המתייחס לתביעה הצודקת מאד והמובנת של הלוחמים להתפטר, אני יכול לומר לך במלוא הצניעות כי לא חשבתי - לאור התוצאות החמורות של פתיחת המלחמה - כי עלי להמשיך בתפקידי .תמיד האמנתי כי על המפקד לפזר סמכויות ולא לרכז בידיו את כל ההחלטות הפיקודיות.תמיד נהגתי על-פי אמונתי זאת ,אמנם תחקרתי אישית והייתי מעורב אישית , כמעט בכל פעילות מבצעית, אולם המפקדים שהאמנתי בהם קיבלו ממני יד חופשית , לחלוטין לביצוע פעילותיהם המבצעיות, גם אם הדבר היה כרוך בעימות קשה עם הדרג המדיני. אתה וודאי מכיר את סיפור הקמת יחידת ה-101 ואחת, בה קיבל שרון ממני, יד חופשית לפעול ולבצע פעולות נקם על פעולות הפידאיון נגדנו, ככל העולה על רוחו, כמעט. כך ביום כיפור, קיבלו ממני האלופים והרמטכ"ל יד חופשית, כמעט מליאה לניהול המערכה, למרות שדאגתי להגיע לחזיתות , כמעט יום יום לבדיקה ובחינה מקרוב של היערכות צה"ל ופעילותו מול המצרים והסורים. נכון, הפעם אני הייתי זה שעמד בצד הדרג המדיני והאחריות על הצבא הייתה בידי ונתונה לסמכותי המליאה, עובדה, שבניגוד לפרסומים גרמה לי להגיע לגולדה, מייד בסיום המלחמה ועוד לפני תחילת ההפגנות הגדולות נגדינו ולהציע לה התפטרותי המיידית".
גולדה הנהנה בראשה במרץ לאות הסכמה מליאה עם דברי דיין כשעל פניה עטתה ארשת רצינית וקודרת. "אולם גולדה מנעה ממני בתוקף לממש את התפטרותי". המשיך דיין "היא טענה בפני שעת הקשה הזאת אין לנו את הזכות לנקוט בפעולה הקלה ביותר מבחינתנו - להתפטר. גולדה טענה בפני ובצדק, כי חובה עלינו בעת הקשה הזאת לקחת אחריות ולהמשיך לכהן בתפקידנו עד הבחירות הקרובות ורק לאחר הבחירות להתפטר". כאן לקח דיין אתנחתא קלה, נעץ בי מבט חוקר והסתכל בגולדה במבט רציני וחזר ולקח לעצמו את מושכות הדיבור.
"תראה מיכאל". הוא פנה אלי בקשיחות ובזעף בלתי יתוארו, עובדה שהתמיהה אותי מאד והכניסה אותי לאי נוחות גדולה, ביותר". אני מתקשה מאד להבין את הערתך לגבי הלוחמים הפצועים שהפכו לנכי צה"ל שלא בטובתם. אני לא מוכן לקבל ממך הערות פרובוקטיביות כאלה שאתה יורה לאוויר, אולי על-מנת להתסיס את קבוצת הלוחמים פה הסובבת אותנו כאן. נכי צה"ל מהווים את הסקטור הכי מוערך במדינה ואני הייתי בין אלה שדאגו אישית שכך יהיה. אני הוא זה שיזמתי והמרצתי את בן-גוריון לחוקק את חוק הנכים ב-1959. חוק, אשר שמנו בו את הדגש על הכבוד הראוי אותו צריכים לקבל לוחמים פצועים שחזרו משדות המערכה. דאגנו בחוק לפרט את החובה - לא הצורך, כי אם החובה – בשיקומם הכלכלי של לוחמים פצועים שחזר משדות המערכה. חוקקנו בחוק מכסות בחברות ממשלתיות וציבוריות המחייבות אותם לקבל לוחמים פצועים, נכי צה"ל למשרות מכובדות.אפילו שריינו מקומות תעסוקה מיודים שהוקדשו לנכי צה"ל.
השקענו הון עתק בהקמת אגף שיקום במשרד הביטחון, אשר גויסו אליו מיטב אנשי המקצוע בארץ, אשר כל תפקידם היה לעסוק בשיקום יום יומי סזיפי של לוחמים פצועים נכי צה"ל. ולא רק זאת עשינו. ממש לפני המלחמה העברנו תקציבי עתק לארגון נכי צה"ל והקצענו לו מקום ענק בצפון תל אביב להקמת מה שנקרא "בית הלוחם" לפצועי צה"ל, אשר יהווה לא רק מקום שיקום רפואי לנכי צה"ל, כי אם גם מקום בלוי , פנאי וספורט לנכי צה"ל וילדיהם.
ועכשיו, תסביר לי מיכאל למה התכוונת כשציינת בחדות כי הלוחמים פצועי המלחמה הפכו לנכי צה"ל שלא בטובתם, כי מהיכרותי האישית את הנושא אני יודע בוודאות כי הטיפול והיחס שמקבלים נכי צה"ל ממשרד הביטחון ומאגף השיקום הוא הטוב ביותר שיכול נכה צה"ל לקבל ואף הגיעו אלינו נציגים ממדינות זרות, על-מנת ללמוד מאיתנו את תורת השיקום שהנחלנו ללוחמים פצועים נכי צה"ל".
גולדה הנהנה גם הפעם בפנים מרצינות לאות הסכמה לדברי דיין והוסיפה גם היא אמירות משלה לדבריו. "מיכאל, תראה " פנתה אלי בהציתה סיגריה נוספת תוך שאיפה ארוכה מעשן הסיגריה לריאותיה. "משה, אכן פנה אלי מייד עם סיום המלחמה - מייד לאחר שקיבלנו לידינו את רשימות החללים והנעדרים וכן את הרשימה הארוכה והמבהילה של הפצועים, בהצעה להתפטר מייד מתפקידו ואף המליץ לי להעניק ,זמנית, לרבין את תפקיד שר הביטחון במקומו. סירבתי בכל תוקף להצעתו ואמרתי לו שאף אחד לא מתפטר - לא הוא, לא אני ולא שר אחר.
כל מי שכיהן בממשלה ונשא באחריות למלחמה הזאת, ממשיך בתפקידו עד לבחירות הקרובות . לאחר הבחירות , בהתאם לתוצאות הבחירות , כל אחד יהיה חופשי לעשות , ככל שיראה לנכון. ולגבי נכי צה"ל, אני בהחלט מבינה את התרגזותו של משה. אתה מנסה להעלות כאן נושא רגיש זה של שיקום לוחמים פצועים על-ידי המדינה, תוך ניסיון לסלף עובדות ורמוז על מצב בלתי אפשרי של לוחמים פצועים נכי צה"ל, בה בשעה שמהיכרותי האישית את הנושא, אני יודעת שהממשלה - בדחיפה עזה של משה לנושא זה - הקדישה ומקדישה, אני מניחה כל הזמן, תקציבי עתק בשיקום לוחמים פצועי מלחמה. אני אישית אישרתי תקציבי עתק למשרד הביטחון , בעקבות דרישת משה לתקציבים המיועדים לשיקום לוחמים פצועים , וזאת תוך מאבקים עזים, קולניים לא פעם עם פנחס על התקציבים המופרזים, לדבריו, המועברים למטרה זאת למשרד הביטחון ולאגף השיקום המטפל בנכי צה"ל. מיכאל, נכי צה"ל, בייחוד הלוחמים הפצועים שחזרו משדות המערכה הם ילדינו. הם בני משפחתנו.
בזכותם המדינה קיימת ובזכותם אנו המדינאים המשכנו לתפקד ללא מורא מהאויבים המקיפים אותנו והגענו לאן שהגענו. אתם הלוחמים הם אלה שממשיכים לתחזק ולקיים את הבית השלישי - כהגדרתו - של משה ואיני מאמינה שישנו מדינאי כלשהו או ממשלה כלשהי שלא מבינים זאת ולא דואגים דאגה יתירה, כפי שאנו דאגנו, לנכי צה"ל." גולדה סיימה את דבריה וינקה בעצבנות מהסיגריה שבידה, כאילו חפצה לסיים אותה ביניקה אחת. ניכר שההתייחסות לנושא שיקום נכי צה"ל היה קשה מאד עבורה וניכר היה שדבריה היו האמת הפנימית שלה בהתייחסותה ללוחמים פצועים.

הכותב הוא יו"ר עמותת מצדיעים ללוחמים נכי צה"ל. מפקד טנק בוגר קרב החווה הסינית ממלחמת יום כיפור, אשר נשלח יחד עם חבריו השריונאים למשימת התאבדות של חילוץ צנחני 890, אשר נשלחו קודם לכן למשימת התאבדות חסרת תכלית ומיותרת בחווה. מחבר הספר "מראה סדוקה".
תאריך:  09/09/2013   |   עודכן:  09/09/2013
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
משה דיין וגולדה מאיר – פגישה באוטופיה
תגובות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  כתוב תגובה 
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
חיים משגב
רומן בפרקים: הכל אמיתי, והכל קרה. העובדות קצת שונו - והדמויות קצת טושטשו. אבל כולם מכירים אותם - את השופטים הלא-חכמים ואת עורכי הדין הלא-ישרים-במיוחד ואת המפכ"ל שקומבינות רוחשות בליבו ואת הפוליטיקאים שמחפשים ריגושים בדירת-מסתור, ובעיקר את הנשים החזקות שמשחקות בגברים חלשים. ויש גם ראש ממשלה שעומד בראש המערכת
חיים משגב
רומן בפרקים: הכל אמיתי, והכל קרה. העובדות קצת שונו - והדמויות קצת טושטשו. אבל כולם מכירים אותם - את השופטים הלא-חכמים ואת עורכי הדין הלא-ישרים-במיוחד ואת המפכ"ל שקומבינות רוחשות בליבו ואת הפוליטיקאים שמחפשים ריגושים בדירת-מסתור, ובעיקר את הנשים החזקות שמשחקות בגברים חלשים. ויש גם ראש ממשלה שעומד בראש המערכת
עפר דרורי
בספרו הנוכחי חוזר מנקל לגיבור ספריו ולאנדר ולתחילת הקריירה שלו בשנות השבעים עת היה שוטר פשוט ושאף להיות בלש. בפירמידה אנו נחשפים למספר תעלומות ולשיבות החשדה שבחקירת הפרשות
מיכאל הרשקוביץ
קטע מתוך ספר אשר אני נמצא בעיצומו ואשר כתיבתו תושלם תוך חודשיים שלושה, במשוער. מתאר שיח לוחמים עם חללי החווה הסינית בממלכת אטופיה
חיים משגב
רומן בפרקים: הכל אמיתי, והכל קרה. העובדות קצת שונו - והדמויות קצת טושטשו. אבל כולם מכירים אותם - את השופטים הלא-חכמים ואת עורכי הדין הלא-ישרים-במיוחד ואת המפכ"ל שקומבינות רוחשות בליבו ואת הפוליטיקאים שמחפשים ריגושים בדירת-מסתור, ובעיקר את הנשים החזקות שמשחקות בגברים חלשים. ויש גם ראש ממשלה שעומד בראש המערכת
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il