"הוא שב לביתו, נכנס למיטתו והליט את פניו מפחד הסיוטים המבקרים אותו לאחרונה. למחרת מצאו אותו תלוי על חוט מנורת החשמל שבסלון ביתו" ('סחרחורת', עמ' 15-13).
"באין מוצא, הוא חזר לביתו, העלה את ראשו למדף העליון, נכנס לארון וכיסה את גווייתו בחלוק החניטה, שחיכה לו שם דורות רבים" ('גלגול', עמ' 12-11).
"בבוקר הייתה גופתה תלויה על חבל בתבור התקרה ולאחר מכן, חנוטה בתוך ארון הנשמות, עם שאר פוחלצי אהבותיה" ('מלקטת הנשמות' עמ' 36-35).
"הם הוציאו מהכיס את המכתב שנשאו עמם וקראו אותו שוב. אחזו זה בזו בחזקה וקפצו מהסלע התמיר לים, בדיוק מהמקום בו קפץ בנם יחידם ('ריבועים' עמ' 36-35).
אלו חלק מהסיומים המחכים לנו בסופי הסיפורים, שבספרו החדש של אברהם (אברי) גלברשטט, "קלידוסקופ בגוני אפור". כמו ברבים משיריו, מכה אותנו הסופר, גם בסיפוריו אלו, בברד של אבנים, הניתכות בחוזקה על ראשינו ואין מהן מסתור ואין מקלט.
כמעט כל הדרכים מובילות לאבדון, לבית הקברות הציבורי, לחבל התליה. בכך מטיל הסופר עול כבד על כתפינו, לשאת את כל כובד הנפשות האבודות, הצועדות אל קיצן.
לא רק שאין לגיבורים חיי נצח, כמו שרבים זוכים להם בספרות, אלא חייהם מתקצרים בהרבה. הם נכנסים למבוך ללא מוצא, שמכאן יש רק דרך אחת לצאת והיא, עצימת עיניים וקפיצה לתהום האבדון.
בספר: תליה על חוט מנורת החשמל, חניטה בארון הנשמות, פיצוץ בשדה מוקשים לשבויים ולשוביהם, קפיצה מגשר מעל נהר סואן ועוד.
דרך המוצא היחידה "להינצל", היא להתנתק מהקרקע הסלעית שלמטה, בה נטועות רגלי הגיבורים ולנסות לעוף למעלה, אל החופש או האשליה, שמקנים השמיים הצחורים.
זה יכול לכלול גיבורים חיים, כמו בסיפור על הזוג המבקש להינשא במרומים, כדי שיוכלו לראות משם את צביעות הבאים לחתונתם ('חתונה במרומים' עמ' 50-49). זה יכול לכלול גם את המתים, שמאסו בשקרים ובלעג של מבקריהם, ומחליטים להיקבר מחדש למעלה, קרוב לבוראם ('מרד המתים', עמ' 19-18).
הגיבורים עצמם ביודעין, הם המביאים לקיצם. הם נכנסים יותר ויותר עמוק, לתוך סיטואציות ללא מוצא, הסוחפות אותם לקצה גבול יכולת הסבל, לקצה הגבול בין מציאות לדימיון. אז מעין מסך עיוורון מאפיל על מחשבתם, מקהה את חושיהם וגורם להם לנסות ולהשתחרר בבת אחת, מהעול הכבד שעל כתפיהם, עול ההרהורים והמחשבות, עול חשבון הנפש והחיים.
רגשות אלו יכולים לחול גם על אנשים, שלכאורה בתחילת הדרך היו נורמליים לחלוטין וכוונתם הייתה טובה. זאת, עד שהמעשה עצמו השתלט עליהם ולא נותר להם, אלא ללכת בעקבות אלה שהם ניסו להציל. כמו אלו שניסו להציל את העומדים לקפוץ מהגשר לנהר שמתחת, ובסופו של דבר, הם אלו הקופצים למים ('מטפסי הגשרים' עמ' 42-41).
יתכן שהרגשות הסותרים הללו נובעים מעייפות, עיוורון רגעי, הרגשת ייאוש ואולי גם שגעון וטירוף בלתי מוסברים. אבל התוצאה היא אחת, אובדן עשתונות וקפיצה מדרך ללא מוצא, לתהום שמתחתיה, מעין חזרה לנקודת המוצא של ההתחלה, ראשית החיים.
גם הגיבורים שנותרו בסיפורים בחיים הם למעשה נפשות מתות, בתוך עולם צר וחשוך. בדומה לשובים ושבוייהם, העולים במעלה ההר ללא פנים, לאחר שחצו שדה מוקשים ('ללא פנים', עמ' 10-9).
צלילים מיוחדים מלווים את הסיפורים, צלילי הסוף, צלילים של קץ: תקתוק מונוטוני של שעון, פיכפוך גלים, ראש הנשמט אל קלידי פסנתר, נעילת ארון נשמות, התפוצצות בשדה מוקשים, יריית מטופל במטפליו ועוד רבים. צלילים הזועקים כנגד השמיים והגורל ואלו השותקים בכאבם. בשני המקרים הצלילים או השקט שבעקבותיהם, חודרים עמוק לעצמות ומקפיאים את הדם.
קיים פער גדול בין אורות היום בחיי הגיבורים, המאירים את דרכם, לבין חשכת ועצב הלילה, המכסים על בדידותם התהומית, ללא אפשרות לשינוי. המרצה היורד מדוכן הנואמים ומבקר ערב ערב את אשתו הלא שפויה, במעון בו היא חוסה. ('המרצה' עמ' 29-28). או המנהל שאשתו רודה בו והוא בורח מדי ערב אל זונות הרחוב (המנהל, עמ' 30).
הרקע והתפאורה המיוחדים, מכינים אותנו למעשה הטרגי העומד לקרות - גשר מעל מים גואים, כלבים נוקמים, מטופל זועם המחכה למטפליו, אהבות נכזבות ועוד.
הדברים קורים תמיד, כשהאור הולך ודועך והחשיכה משתלטת סביב. הכוכבים נעלמים ו"פני הירח היו מהורהרים" ('מרד המתים', עמ' 19-18). קיימת זיקה חזקה בין המעשה הטרגי העומד להתבצע, לבין הרקע שמסביב המשמש זרז לתהליך.
הקשר ההדוק והתנועה המתמדת בין העולם שלמטה לזה שלמעלה, הקיימים ברבים משיריו של הכותב, קיימים גם פה. תנועה בלתי פוסקת מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.
הנפשות או נשמותיהן מחפשות עולם יפה יותר, טהור יותר למעלה, אבל לרוב מתאכזבות וחוזרות מהר למטה. וכך חוזר חלילה, הגלגל מסתובב בלונה-פארק של החיים, מעלה מטה, מטה מעלה - נשמות המתים המחליטות לנסוק כלפי מעלה, מעבר לאדמת קבריהן - ('מרד המתים' עמ' 19-18).
אולם, התוצאות הן אותן התוצאות, כמו למטה, כך גם למעלה מגיעים לדרך ללא מוצא, מסתובבים וחוזרים באותה הדרך. נקודת הפתיחה איננה רק כניסה מקרית לדרך ללא מוצא, או ייאוש עמוק, או עיוורון זמני וטרוף ארעי. אלא שהדרך שבה צועדים הגיבורים, היא זו שמובילה אותם בהכרח, אל סופם. אין אפשרות לעקוף אותה, או לשחק איתה במשחק המחבואים.
כאן הגיבורים, הם שבחרו לעצמם את הנתיב, שיוביל אותם ביודעין ומאוחר יותר שלא ביודעין, אל קיצם. אין חבל הצלה, כי הנידונים גם לא מעוניינים בכך. ישנה מבחינתם רק דרך אחת, שהם בחרו בה, שסופה ידוע מראש. הדרך בה החלו הגיבורים את צעידתם מובילה רק לסוף אחד. אין אפשרות לבחור סופים אחרים. הגורל כבר תכנן מראש את כישלונן ואת סופן של הנפשות חסרות הישע.
על מיעוט הרגשות החיצוניים המילוליים בספר, מכסה הרגש האחד העצום, הנדרש כדי לבצע את הפעולה הקשה, הרת הגורל, אותה יעשו הגיבורים. בסיפור 'ריבועים' (עמ' 36-35) - זוג ההורים ההולכים בעקבות בנם וקופצים אחריו לים, מהמקום בו הוא קפץ, לאחר שקראו את המכתב שהשאיר. האם יש רגש חזק, עוצמתי ומזעזע מזה, למרות השתיקה החונקת שמלווה את מעשיהם. גם אם אין כמעט פירוט עברן של הדמויות, הרי מהמעשה שהם עומדים לעשות מתחוור מדוע הגיעו לידי כך.
ישנם בספר גם מספר סיפורים, שאינם מסתיימים דווקא בטרגדיה אישית או במכת הגורל. אולם גם מעליהם מרחפת מעין אווירה של עצב, מעין מיני רומנטיקה, מיני אופטימיות זהירה, מינורית, שידיה כבולות למציאות הלא קלה. הגיבורים באותם סיפורים נסחפים על-ידי המציאות, המנווטת את מעשיהם הקטנים, לידי גמר חיובי, קטן ודל, אך חיובי.
כמו הדייג המפליג לים הפתוח, בעקבות קול שירתה של בת הים וזו מצילה אותו אחר-כך מטביעה ('שולת הדייגים' עמ' 54-53). או בני-הזוג המחליטים להינשא במרומים, כדי להשקיף משם על התנהגותם של הבאים לחתונתם ('חתונה במרומים' עמ' 50-49). או גם אותו איש המופיע יום יום בבית-החולים, עם זר פרחים לאהובתו, מבלי שיוציא מילה מפיו. אחר-כך עם יציאתה משם מביא לה במקום זר - טבעת נישואין ('הזר' עמ' 66-65).
הקלידוסקופ נועד להציג עולם רב צורני, צבעוני, חגיגי ומשתנה. ואילו כאן, הקלידוסקופ מציג עולם שגווניו אפורים עד שחורים בלבד, המשקף כך, גם את חיי הנפשות וסופן.
מובא כאן שיר המוטו, המופיע בתחילת הספר, המרמז על התמונות המיוחדות שנחזה בהן במהלך הקריאה.
העלייה בסולם גוני הרגשות נעה / בין ייאוש לתקווה, בין שחוק לבכי, / בין לבן לשחור. / אלא שבין שניהם ישנם גם שלבי / ביניים אפורים, שאינם מובילים / בהכרח ליעד הרצוי. / אז נעים בנדנדת הגורל מעלה ומטה. / מעלה לחלל האינסופי אליו / תרחף בבוא העת נשמתנו / ומטה לאדמת הטרשים הקשה בה / תיטמן גופתנו. / אז גם מאבדים את שיווי המשקל / מחליקים ונופלים להתחלה / ונתלים נואשות בדמיון, בהזיה ובזיכרון הרחוק.
הלקח מהסיפורים הוא, שההרגשה של אין מוצא עלולה להוביל לעיתים, לידי איבוד עשתונות, עד לסף הייאוש. אבל כמעט תמיד, לאדם החושב, נתונה האפשרות, עוד מלכתחילה, להימנע מלהיכנס לדרך הפתלתלה המובילה לאסון, לדרך שאיננה מתאימה לנו, לחיינו, לאופיינו.
