פרשת השבוע, פרשת "פקודי", הנקראת בשנה הזו כפרשה נפרדת היות ששנת תשע"ד נחשבת כ"שנה מעוברת", חותמת את חומש "שמות" ומסיימת למעשה את חמש הפרשיות האחרונות של החומש שעסקו בעיקר בבניית המשכן וכליו. מספר פסוקיה הוא צ"ב [וסימנך: "אל אדון על כל המעשים"] ואין בה כלל שום איזכור מצוותי.
אחד מן הכלים הידועים היה "השולחן" שעליו היו הכוהנים מניחים את "לחם הפנים" או בשמותיו הנוספים "לחם התמיד" [פעם אחת בלבד במקרא, במדבר ד', ז'] ו"לחם המערכת" [שלוש פעמים במקרא: נחמיה י', ל"ד, דה"א ט', ל"ב וכ"ג, כ"ט].
וזאת למודעי: שלושת השמות הללו הם כינויים שונים ל-12 חלות הלחם העשויות סולת שהיו מונחות בשתי מערכות על השולחן במשכן כמו גם בשני בתי המקדש שחרבו, להוותנו הגדולה. הן היו נאפות בערב שבת קודש ונשארות עד ליום השבת הבא אחריו. או אז, חלקן היה נאכל על-ידי משמרת הכהונה אשר התחלפה באותה השבת וחלקן היו ניתנות לכוהן הגדול, וכך חוזר חלילה.
יש לציין ולהדגיש, שהכנת ועשיית חלות הלחם הללו, היא מצוות עשה מדאורייתא כפי שמורה תורתנו הקדושה [שמות כ"ה, ל']: "ונתת על השולחן לחם פנים, לפני תמיד" ואכילתן הייתה בקדושה ובטהרה. עשייתן הייתה ללא כל דבר שמחמץ ומשום כך היו החלות בעלות כושר טריות גבוה. אשר על כן, רק נחתומים (=אופים) אומנים היו ממונים על הכנתן, עשייתן ואפייתן. על עבודתם החשובה היו הנחתומים מקבלים שכר גבוה שמומן מתרומות הציבור.
"לחם הפנים" נחשב ל"אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה". את הביטוי "לחם הפנים" תירגם יונתן בן עוזיאל כ"לחמא גוואה" (="הלחם הפנימי") ובכך יש מעין ציון טכני למיקומו של ה"לחם" בהיכל פנימה בדיוק כמו "מזבח הזהב" שאחד מכינוייו היה "המזבח הפנימי". הרשב"ם פירש ש"לחם הפנים" נקרא כך משום היותו "לחם נאה, לחם הראוי (להינתן) לפני שרים".
הבה נישא תפילה לבורא עולם שיחיש את ביאת משיח צדקנו וייבנה בית מקדשנו, הבית השלישי והאחרון, בעגלא ובזמן קריב. ושם, נזכה להקריב קרבנות תודה וכפרה, כמו גם הכנת ואפיית "לחם הפנים". פנים, תרתי משמע: פנים להקב"ה ופנים לשאר אחינו בית ישראל. מי ייתן ובשל כך, נזכה "לפנים" המאירות של הקב"ה על כלל בית ישראל: בחן, בחסד, ברחמים ובשלום, אמן.
