לאדם הנידון למאסר עולם בגין רצח שלא ביצע- יש סדק בכללים הנוקשים של "סופיות הדיון" להציל את עורו. כאשר מסתבר כי ישנן ראיות שלא נבחנו על-ידי ערכאות המשפט, עשוי "רוצח לכאורה" לזכות ב"משפט חוזר", בהוראת בית המשפט העליון.
נכון הוא ששופטים נוהגים על-פי רוב להתבצר בעמדתם. ההכרה בטעות איננה סגולה שבני אנוש נכונו בה והיא במפורש איננה נחלתם של מי שמשרתם הציבה אותם כמורמים מעם. כס המשפט, מעצם טבעו, מנתק את האוחזים בו מצאן מרעיתם, על-פי רוב אלה פשוטי עם, הבאים בשעריו של בית המשפט, בחיפוש אחר סעד ומזור למכאובם ולעוולה שלהבנתם נגרמה להם. כאשר מדובר במשפט הפלילי, גם בהתייחס למי שיתכן שנידון על לא עוול בכפו, יש הגיון מסוים בסגירותה של המערכת המשפטית ובעצימת העיניים, שהרי תפקידה של מערכת זו הוא לגונן על החברה מפני בני בליעל. מוטב, על כן, על-פי תפיסה זו, שישב מאחרי סורג ובריח אחד שאולי לא חטא מאשר יחיה בקרבה של החברה רוצח שנשלח בטעות לחופשי.
המשפט האזרחי
שונים הם פני הדברים במשפט האזרחי. כללי סופיות הדיון אינם מתירים לערכאות לתקן משגים אם אירעו במהלכו של הליך משפטי. הערכאה הראשונה- הדיונית דנה בחומר הראיות שהוצג על-ידי בעלי הדין בפניה. תפקידה של ערכאה זו להתרשם, באופן בלתי אמצעי, מהצדדים הניצים. אין להתעלם מהעובדה שלעיתים חיבה לאחד וסלידה מאחר מטה את הכף. כאלה אנחנו, שופטים כאחד האדם. אלה הן תכונות המייחדות כל אחד ואחת מאיתנו. תפיסת עולמו של שופט מהווה אף היא רכיב רב ערך בניהול ההליך על-ידו. מה שחמור מכל הוא שעומס הפרשיות הקבועות לדיון בפני כל ערכאה דיונית, הופך רבים משופטינו לקצרי רוח ונחפזים, אדם עשוי להמתין זמן ארוך ליומו, כדי לגולל את מר לבו, להישמע על-ידי מי שנתפס על-ידי הציבור כ"הורה האחראי", ומוצא עצמו בסופו של יום אל מול נוקשות וקוצר רוח של זה ששופט אותו.
ערכאת הערעור המחוזית איננה, ככלל, מתירה לעצמה לשוב ולדוש בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית- הראשונה. צא ולמד, הכרעות הערכאה הראשונה הן המהותיות ביותר לברור ההליך המשפטי. ערכאת הערעור מוסמכת, על-פי הפרשנות, של הוראות המחוקק שנתקבעה בפסיקה, לדון אך ורק בהיבטים משפטיים, ככל שנפלה בהם טעות בערכאה הראשונה. עסקינן, אפוא, על-פי הרוב, בדיון בהיבטים אינטלקטואלים- משפטיים של סכסוך בינאישי. מובן כי לכל כלל יש את היוצאים מן הכלל וניתן לטעון לטעות מהותית שיורדת לשורר הקביעה הדיונית.
הפסיקה קובעת למשל כי לעניין בדיקתם של מסמכים שהוצגו - ראיות בכתב, אין למעשה יתרון לערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור. אלא שבמציאות חיינו נדירים הם המקרים בהם ניתן לשכנע הרכב של ערעור לבחון את חומר הראיות שהוצג בפני הערכאה הראשונה. מכאן שאם נפלה טעות חס וחלילה בפסיקת הערכאה הראשונה שמקורה בפרשנות מוטעית של ראיות שהוצגו על-ידי מי מבעלי הדין, ואפילו במקרים בהם מדובר ברשלנות לשמה, עד כדי התעלמות מחומר הראיות שהוצג, או הכרעה מוטעית לנוכח דלותן של ראיות, אין ערכאת הערעור רואה עצמה, בהליך אזרחי, מוסמכת להתערב.
הכללים נוקשים אף יותר חלים על ערעור בדרגה שנייה. שעריו של בית המשפט העליון נעולים מפני מתדיינים במישור האזרחי הטוענים לטעות עובדתית אם אירעה בפסיקה שנתקבלה בעניינם. בית המשפט העליון דן אך ורק בסוגיות משפטיות שאינן רלוונטיות לפרט המתדיין אלא יש בהן עניין וחדשנות לציבור הרחב. הפסיקה קובעת כי תתכן התערבות של הערכאה העליונה גם במקרים של עוול קיצוני. ואולם, חיי השעה מלמדים אותנו כי זהו עניין נדיר ביותר והוא תלוי למצער, באופן מוחלט, בראייתו הפרטנית של השופט העליון היושב בדין.
הגיון בהוראות נוקשות
מצוקתו של הפרט המתדיין איננה אמורה לבוא על פתרונה על-ידי רשות השיפוט העליונה.
האמת ניתנת להיאמר כי יש הגיון רב בהוראות נוקשות אלה שאם לא כן, הייתה הערכאה העליונה מוצפת בפניותיהם של מתדיינים שתוצאת ריבם בפני הערכאות הנמוכות אינה מניחה את דעתם. תחושת העוול שמכננת בליבו של הפרט. איננה אמורה לפתוח סכר ולהציף את הערכאה העליונה שגם כך, נבחריה ספורים וידיהן עמוסות בעשייה המשפטית.
המזור היחיד הקיים למתדיין שהפסיד בדין היא לתקוף את תוצאת ההליך המשפטי בעילת תרמית. אלא הם מקרים נדירים ביותר ומוצדקים כשלעצמם.
המסקנה המתחייבת מכאן היא כי דווקא הערכאה הראשונה חייבת להיות מורכבת מאותם נבחרים, שרמתם המקצועית ותכונות אישיותם, מכשירות אותם להיות הגורם הרלוונטי ביותר לברור ההליך המשפטי. למודי סבל אנחנו ויודעים כי הסולם ההירארכי של המערכת המשפטית מציב בראש הפירמידה יחידי סגולה. לא תמיד נהוגה אותה הקפדה בהתייחס למי שמאיישים את הערכאה הדיונית למרות שהיא משמשת אבן יסוד בכל הליך שיפוטי, ועל אף שנהיר כי שום מבנה לא יעמוד איתן אם יסודותיו רעועים.
במצב המשפטי הנוהג כל עוד עסקינן בהליכים אזרחיים שאותם ניתן לאמוד אותם בכסף. האחד מרוויח והאחר מפסיד. הרווח או ההפסד אינם אמורים לפגוע עד ללא הכר במתדיין שהיה לו יומו בבית המשפט והפסיד בדין.
הדברים שונים בתכלית כאשר מדובר בהליכים בדיני המשפחה. בית המשפט העליון קבע לא פעם, כי תחום דיני המשפחה הוא בבחינת דיני נפשות של ממש. הוצאת ילד מחזקת הוריו והעברתו לאימוץ, קביעת "משמורת" שאיננה תואמת את רצון הילד וטובתו, וגם לעניינים ממוניים יש השלכות קריטיות על אורחות החיים של האדם וסביבתו הקרובה, מעת פסיקת בתי המשפט ולעיתים עד אחרית ימיו.
שיקום חיים
לדיני המשפחה השלכה מעגלית נרחבת, לא רק בני זוג ניצים ניצבים בטווח אלא גם ילדיהם, הורי הורים, קרובים וחברים כולם נוטלים חלק בסכסוך שהוא מעצם טבעו אמוציונאלי ביותר. תוצאות הסכסוך, פתרונו המשפטי לכאן או לכאן משפיע בדיעבד, מעצם טבעו, גם על הדורות הבאים.
לעיתים מזומנות לא מדובר ר ק בהפסדו של הליך משפטי אלא באובדן האפשרות לשקם חיים. מטעם זה הקנה המחוקק לשופטי ערכאת הערעור במשפחה סמכויות לדון במהלך ערעור משפחה גם בבחינתה של המסכת העובדתית שכבר נידונה בערכאה הראשונה, ולשים עצמם תחת הערכאה הראשונה ובמקומה. למרות הוראות מפורשות אלה שבדין, לא נוהגים שופטי ערעור משפחה למצות את סמכויותיהם, רובם ככולם, נסמכים על המסכת העובדתית שקבעה הערכאה הדיונית ואינם עושים שימוש בסמכות הנרחבת שהוענקה להם בדין ל"שמיעה מחדש" כוללת של ההליך השיפוטי, חרף ההשלכות מרחיקות הלכת שיש למרבית ההליכים על התא המשפחתי וגרורותיו. כפועל יוצא משגים, ככל שנפלו בערכאה הראשונה, אוחזים במתדיין לעיתים לעד.
לנוכח הוראותיו המפורשות של המחוקק שאינן מיושמות תדיר כלשונן על-ידי ערכאת הערעור במשפחה, אין מנוס מלקבוע כי בדיני המשפחה, ממש כמו במשפט הפלילי, יש לאמץ את האפשרות ל"משפט חוזר", באותם מקרים חריגים ונדירים בהם טעות, שנתהוותה בערכאה הראשונה, לא תוקנה בערכאות הערעור. זאת, כמתחייב מכך שעסקינן, על-פי ההגדרה, ב"דיני נפשות" במלוא משמעות המלה. מובן כי תרופה מיוחלת זו מצריכה ליזום הליך חקיקתי.
