אינני בוכה אף פעם (כמעט). הערב,
ביום הזיכרון, אשב לבד, אבל. רכון ראש;
צללי רעי יסובבוני. כל השנה נעדרים הם, אינם עוד.
הערב הזה ישובו ויעלו; אלו מקברם ואלו מנעדרותם;
יבואו לאיטם אל ביתי, יקדימו הקרובים, הרחוקים יאחרו.
חרוטים בי בדרכנו לקרב, נפשם נכונה. לבבם נאטם, פניהם נוקשים,
לא הרהרנו במוות המצפה מעבר לפינה ממשגר טילים,
מלוע תותח, ממטוס אורב. בסרבל, בג'י-סוט, בטורסו
וחגורת הצלה, בידם קסדה ותיק מפות,
ומבטם מרוכז פנימה.
ריח גיחות קודמות נודף מבגדיהם, אותו ריח שזעה מהולה בו
במתח עליון, בחרדת ביצוע, בגאווה מתונה, ובצפייה לאתגר אחרון
שלא הסתיים ולא יסתיים לעולם. כמה הם חסרים לי עכשיו.
בערב הזה אאזין לרחש צעדים על המדשאה;
הנה אתם קרבים לבושי מחלצות. כותנות לבנות,
מכנסיים בכחול-שחור, נעליים מצוחצחות, מגולחים למשעי
ובלוריות שערכם (בלוריות הנעורים ההן) מסורקות.
בהיכנסכם, מי בדלת, מי מהמרפסת. ומי ידאה פנימה
בעד החלונות, הרי לטוס ידעתם היטב.
האם תצחק אלי בנצי כמו בשניות האחרונות לפני...? האם שוב תנזוף בי שלמה
על שנטשתי מאוחר מדי? חיוך ביישני על שפתיך אהוד,
ברק מושחז בעיניך בני. ציניות דקה בגרונך רפי.
אולי תשאלו מדוע קדרו פני? לא, לא זו שפתכם.
אולי בפשטות, מה קורה לך? לא תמתינו לתשובה
ותלגלגו כדרכנו. ואני כיצד אסביר, בלי שתצחקו בפה מלא,
כמה חסרתם לי כל השנה הארוכה הזאת, וכמעט
אבדה תקוותי לראותכם. תלחצו בחוזקה את ידי ותענו
שהנה אתם כאן ובאמת מזמן לא נפגשנו,
יש הרבה מה לספר ויש על מה לדבר.
תפנו אל מיץ התפוזים שסחטתי עבורכם,
ואל כוסות יין אדום-כהה עד שחור; תשוחחו בשקט, מתעדכנים
על לידות ועל פטירות, כמנהגם של לוחמים ותיקים
שמתראים מעט וקשורים חזק.
כמה טוב חבריי שהגעתם מחשכת הזמן.
ואני היושב קפוא אברים ולב,
פרושה על ברכי מפה של נ.צ. היכן אבד כל אחד ואחד מכם,
אפשיר לאטי, קמטי שנים וצער אנכיים, יתאזנו בחיוך,
אקשיב בפיזור-דעת להבלים מוכרים ממועדון הטייסת,
משיכון משפחות, על הפיכת הטיה מוקדמת, על
משיכה מאוחרת, על ורטיגו בלילה חשוך, על
מנורת אש דולקת, על כן נסע תקוע, על
פגיעה קשה בכנף, על נחיתה בטיפות דלק אחרונות, ועל
מיג שנמלט בעור שיניו ועדיין מופיע בחלום רע מדי פעם.
מה אספר כשתחזרו משולחנות הכיבוד ותתיישבו
נינוחים ושלווים? לא אוכל לגלות שאי-אפשר בלעדיכם,
שאנחנו שנשארנו, שרוטים ומצולקים,
מזקינים משנה לשנה, גוונו שח והחבורה מידלדלת;
שכל שיחה רוויה בשמותיכם, שאתם החבל שקושר אותנו
בין הפגישות בימי שנה לזכרכם.
מי אני שאשבית את שמחת הערב? מי אני
שאתאבל בין חברים עולזים? אעצום עיניים.
ואתנמנם באושר על המולת שחוקכם, על עצם היותכם אתי.
מתעורר בביתי הדומם והריק. חברי שאינם כבר פנו לדרכם,
מצפים להם בבתים רבים.
ניקו וסידרו עד שלא ניכר סימן לביקורם, ולעולם לא אדע
האם חלום חלמתי ועבר הזמן.
רק הדמעות בני, עדיין זולגות מעצמן.
