אני חייב להתוודות על כך שלמרות היומרה שלי להיות בקיא בביאליק, הספר הזה של זיוה שמיר לימד אותי באמת פינות מוסתרות ביצירתו שלא הייתי מודע להן. ייתכן שאני צריך להתבייש בווידוי הזה שאני מתוודה, אבל אמת עדיפה תמיד על התהדרות בנוצות שאינן שלך. לא ידעתי כי טשרניחובסקי, הצעיר מביאליק בשנתיים (ביאליק נולד ב 1873; טשרניחובסקי ב 1875) הספיק להוציא לאור שני קובצי שירה, כאשר ביאליק עדיין התדיין עם בן אביגדור שיוציא את קובץ שיריו הראשון (עמ' 233).
לא ידעתי כי ביאליק השלים קטע חסר באידיליה של טשרניחובסקי "כחום היום", ושייתכן כי גיבור האידיליה, ולוולה הקטן המבקש לעלות לארץ-ישראל ברגל, וקופא למוות, מרמז על זאב אחר (ולוולה ביידיש – זאב בתבנית של הקטנה), הלא הוא בנימין זאב הרצל, שחלומות יפים היו לו, אך מת בדרך להגשמת חלום
ציון שלו. עמ' 55). סברתי כי צפרירים הם רוחות בוקר, או זהרורי אור שלפני זריחת השמש, והנה, מלמדת אותנו זיוה שמיר כי בעצם הפירוש הנ"ל הוא חידוש של ביאליק, וכי במקור (בתפילה) פירושם של צפרירין הוא שדי בוקר המזיקים לאדם (עמ' 62). מכאן שצריך לחפש אמביוולנטיות בשירים המזכירים "צפרירים", הלא הם השירים "צפרירים", "זוהר" "משירי חורף" (עמ' 49 ואילך; 109), ואולי יש בכלל רמז ל"צעירים", ל"שעירים", הלא הם אלה המבטיחים הבטחות גדולות עם בוקר, ומאכזבים אחר כך (הצפרירים כזכור, נעלמים בסוף השיר "זוהר").
מן המפורסמות הוא שביאליק היה תלמידו הנאמן של אחד-העם, דגל כמוהו בציונות "רוחנית", והתנגד לציונות "המדינית" של הרצל ול"שינוי ערכין" מבית מדרשו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. מה שמחדש הספר שלפנינו הוא שהפולמוס הזה בין שתי השקפות העולם האלו משוקע בכיסויים שונים בשירים רבים מספור ביצירתו הפואטית הפרוזית והמסאית של ביאליק. בין השירים הרבים שזיוה שמיר מזכירה בנדון הם "גמדי ליל", המרמז על גמדים חבושי מצנפות שחורות (כמו שתיאר ביאליק את "הצעירים" בשיריו הגנוזים), שמבטיחים רבות מבלי לבצע דבר (עמ' 11-10). הפואמה האדירה "מתי מדבר" מתארת דמויות ענקים שאליהם מתקרבים בני שחץ – אריה, נשר, נחש (המופיעים גם אצל ניטשה, אבי תורת "האדם העליון"; ואגב, גם אצל ביאליק עצמו ב"מגילת האש"), אלא שהם מתים, וההתקוממות שלהם היא רק רטורית (נואמים על מרד, אך אינם מורדים), ולא מעשית. ההתעוררות של "המתים" היא קצרת מועד, כפי שאפשר היה להניח שתהיה אחריתה של הציונות "המדינית" (עמ' 11, 47, 233, 252). ביאליק הזדהה עם האבחנה של אחד העם, כי רעיון "האדם העליון" של ניטשה – מקורו ברעיון הבחירה היהודי, שקיבל גוון ארי-גרמני (עמ' 247, 321).
מסתבר שביאליק כָּמַן רמזים למאבק "האחד-העמי" כנגד "הצעירים" בשירים רבים, ואפילו בשירי ילדים (עמ' 41, 263 ואילך), ואגב, מסתבר ש"מתי מדבר" הוזמן כשיר ילדים, ובעקבות "תקלה" ראתה אור הפואמה הנפלאה הזאת (עמ' 234-233), ומדהים להיווכח שביאליק חשש להראות אותה לאחד-העם (מייסד ועורך "השלוח"; עמ' 260).
אני מודה שלא נתתי דעתי על כך שפרישמן (נולד ב-1859) וברדיצ'בסקי (נולד ב-1865) היו מבוגרים מביאליק בהרבה (נולד ב 1873), ובכל זאת, הם החשיבו עצמם ל"צעירים" המורדים באחד העם ובביאליק "הזקנים" והשמרנים. הם הטיפו לכוח, ליציאה אל הטבע, לגמיאה מתרבות העולם (עמ' 114). ועוד דבר: ברדיצ'בסקי לא החשיב את ביאליק בתחילת דרכו (עמ' 39), וכאשר לבסוף הביע דעתו על יצירתו - במקרה דנן – הסיפור "אריה בעל גוף" - הוא האשים את ביאליק באפיגוניות לריאליזם של מנדלי מוכר ספרים, אבל לא זיהה שבסיפור זה יש בעצם ביקורת כלפיו וכלפי "הצעירים" המחזיקים בציונות "המדינית" של הרצל – שהרי הגיבור, אריה "צאפ" (כלומר תיש, צפיר) הוא דמות ארצית – האידיאל, כביכול של יהודי חזק - והוא בעצם קריקטורה של הדמות הניטשיאנית – הוא מבקש להידמות לאצולה, ובסוף הוא יוצא קירח מכאן ומכאן – גם העגלונים, ידידיו של פעם, מתכחשים לו. הוא אומנם מתנהג כמו "שייגץ", אבל הוא עוסק בעצם במלאכות יהודיות מדורי דורות (מסחר ונשך). ברדיצ'בסקי לא נתן דעתו שלמרות הכוונה לכתוב סיפור ריאליסטי בנוסח מנדלי – יש בסיפור גם פנים אחרות, ובעיקר קריקטורה על הדמות הנערצת על "הצעירים" (עמ' 168-156, 195). ועוד דבר: מסתבר שגם הסיפור "מאחורי הגדר" מגיע למסקנה שהרצון של היהודי להידמות לגויים בכוח ובנטישת הלמדנות – גם הוא איננו מתגשם – נח, הגיבור, איננו עובר את הגדר - הוא נוטש את אהובתו הגויה ומתחתן עם בת ישראל כשרה, וסופו שיהיה דומה מאוד לאביו – היהודי הקטן. ולא רק זאת, סיפור זה "מתכתב" לא רק עם מנדלי, אלא גם עם סיפורו של ברדיצ'בסקי עצמו – "מעבר לנהר".
בסיפור האחר של ביאליק - "החצוצרה נתביישה" - יש סממנים לייאוש מן הכוונה לתת ליהודי אמצעים להיות אזרח העולם (השקפה המיוחסת בעיקר לי"ל גורדון ולנחום סוקולוב "הקוסמופוליט") – מסתבר שאפילו מי שמתגייס לצבא בארץ מושבו – אינו יכול להיחשב כאזרח שווה ערך לגויים (עמ' 18, 53).
מסתבר שביאליק לא היה חסיד "שפוט" של אחד-העם: אחרי פרעות קישינב, מלחמת העולם הראשונה, מאורעות תרפ"ט בארץ ובריחת יהודי גרמניה לארץ מאימת השלטון הנאצי – הגיע ביאליק למסקנה שיש הגיון בציונות "המדינית" של הרצל – אין אפשרות לחכות להקמת מרכז רוחני, ואחר כך להכשיר לבבות, כפי שהטיף אחד-העם. הוא הצטער שלא הגיע ארצה כבר בימי העלייה השנייה כאשר סופרים עבריים רבים עלו ארצה (ביניהם – י"ח ברנר, ש' בן-ציון, דוד שמעונוביץ'). ביאילק בחר בדרכו האמצעית של חיים ויצמן שהתנגד למהלך המיליטריסטי של ז'בוטינסקי (עמ' 263 ואילך, 385, 386, 390). הספר מזכיר את הנבואה הנכוחה של ביאליק לאימי השואה הממתינים לעמנו, ובעקבות כך – סופו של העריץ, הלא הוא היטלר (עמ' 389).
מה שמדהים הוא שהאיש המופלא הזה כשהוא כותב מכתבים לרעייתו הוא מביע פליאה על הכבוד שהוא זוכה מכל סובביו, כשהוא יודע על עצמו שאיננו אלא אפס...(עמ' 338). אני מייחל כי מואיז בן-הראש יקרא ספר מלא וגדוש זה, או אחד מתוך 12 הספרים האחרים שפרופ' זיוה שמיר כתבה על משורר הגדול הזה – אולי ימתן מעט את כעסו עליו ועל פרס ביאליק המוענק "רק לאשכנזים".
לטעמי, הספר הזה מיועד לא רק לחוקרים ולסטודנטים לספרות, הוא מיועד, בראש ובראשונה, למורים לספרות, אשר ימצאו כאן ניתוחים נפלאים של יצירות הנלמדות בבית הספר (ראו לדוגמה הניתוח של השיר "על לבבכם ששמם" – עמ' 85).
ועוד דבר, כמקובל בחיבורים מן המין הזה, מזכירה המחברת חוקרים ופרשנים שונים של יצירת ביאליק – לשם השוואה, הסתייגות או השוואה (שקד, ורסס, נורית גוברין וכו'), ואין בזה חידוש, אבל בספר הזה נתקלתי בפעם הראשונה בהיגד של המחבר כי חוקר פלוני הגיע לתובנה יותר משמעותית מזו של המחבר עצמו. זיוה שמיר מזכירה את דעתו של שמואל טרטנר שהיא בעיניה עדיפה על דעתה שלה: "... בא עמיתי שמואל טרטנר, הוסיף לפירוש זה נדבך חשוב פי כמה..." (עמ' 273). אני מודה שמחווה זאת הרשימה אותי ביותר.
כן, ואי-אפשר בלי טענות, ויש לי שתיים:
- לטעמי, יש בספר מספר חזרות שהרחיבו מאוד את היריעה.
- האפאראט של הספר נפלא, אבל העובדה שההערות מופיעות בסוף הפרקים מקשה מאוד על הקריאה. רצוי שהן תהיינה בתחתית כל עמוד, או בסוף הספר. אני מודה שלא פעם ויתרתי על קריאת הערה חשובה משום שהיה עליי לטרוח כדי לחפש את סוף הפרק.
מובן שמדובר בקטנות – הספר המושקע הזה, כמו ספרים אחרים של פרופ' זיוה שמיר, שהיה לי העונג ללמוד מהם – ראוי לכל שבח.
