פרק 2 הזקן
אורן התעורר כשעלה השחר ושוב חזר על עצמו הטקס של אתמול; שפשוף כל הגוף הכואב, תחושת חוסר האונים, ההזדקפות ולאחריה הקריסה חזרה. כעבור כמה זמן הגיעה האישה הצעירה, תומכת בידה בזקן. "אני אחזור בעשר," צעקה לתוך אוזנו. הזקן הנהן בחוסר שימת לב ואורן הבין שהוא נמצא איתנו רק באופן חלקי. מסתבר שלא רק עניים יכולים להיות בודדים, חייך אורן לעצמו. אולי גם אותי תבוא מישהי לאסוף בעשר? הוא ניגש אל הזקן והתיישב לידו. הזקן פנה אליו ומלמל משהו, אולם מיד אחר כך חזר לבהות בגן, שוכח מקיומו.
ואז ראה אורן משהו שהעביר בו רעד.
המראה הזה חתך את בשרו. מין שבריר שנייה קצרצר שבו אתה מספיק לראות משהו, להבין את משמעותו, לדעת מה אתה הולך לעשות ולדעת שהחיים שלך עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה. הרגע הזה היה הרגע הקצר ביותר והארוך ביותר בחייו של אורן. מין שנייה אחת ארוכה שכל ההיסטוריה של העולם יכולה להיכנס לתוכה.
הזקן הסתובב לצד השני של הגן, קם והחל ללכת. מתוך הכיס הימני האחורי שלו בצבץ ארנק מעור שחור. אורן הסתכל לצדדים וראה רק שתי ילדות, בגבן אליו. הוא ניגש במהירות אל הזקן, ובעדינות שלא ידע שיש בו שלף את הארנק ממקומו. הוא חזר לספסל ופתח את הארנק. בפנים היו 450 שקלים במזומן והרבה מאוד כרטיסי פלסטיק. הוא עבר בזריזות על הכרטיסים ושלף משם רק אחד - כרטיס בצבע מתכתי שכתוב עליו "פלטינום" באנגלית. אחר כך הוציא גם את תעודת הזהות הכחולה ואת המזומן ותחב הכול לכיס מכנסיו.
אורן חזר במהירות אל הזקן, תוך שהוא מבין שאם הארנק יחזור למקומו יעבור זמן רב עד שמישהו יבחין בהיעדר הדברים שגנב. תוך כדי הגנבת מבטים לצדדים הוא החזיר את הארנק למקומו. נראה כי הפעיל יותר מדי כוח. הזקן הסתובב לעברו ותלה בו מבט שואל. אורן חייך אליו, מתאפק לא לצחוק. לבו צהל בקרבו. הוא הסתובב ויצא מהגן.
אורן תהה על קור רוחו ועל בהירות מחשבתו באותו רגע, אולם בעיקר נדהם מהעליצות שמילאה את לבו. מעולם לא חשב שישמח כל כך לשדוד זקן חסר ישע. אבל הוא אכן שמח. שמח מאוד. כל כך שמח עד שרצה לרקוד. הוא ידע כי בחסידות משבחים מאוד את השמחה.
בחסידות ההפך מחטא הוא שמחה. כשאדם הראשון ואשתו חטאו בגן עדן, ירדה עצבות לעולם. "בעצב תלדי בנים..." נתקללה האישה. האדם השמח אינו שרוי בחטא. כי החטא הוא עצבות והעצבות מובילה אל החטא. אבל אורן חטא ושמח ולא שכח להשתומם.
כרטיס האשראי, ידע אורן, יוכל לשמש אותו לפחות כמה ימים עד אשר מישהו יחוש בהיעדרו. צריך רק להיזהר שלא להיתפס, הוא חשב. הבעיה הראשונה שניצבה בפניו הייתה הפער בין מראהו ובין הכרטיס שברשותו. הוא הלך ברחוב מהורהר. בקונדיטוריה כלשהי קנה עוגה והחל לועס אותה תוך כדי הליכה. לאחר כשעה של שוטטות מצא את אשר חיפש ונכנס פנימה.
"כן?" שאל אותו קול זעוף מבפנים. אורן חייך. התחשק לו להעיף אגרוף אל הספר שעמד לזרוק אותו החוצה, אולם הוא כבש את יצרו, שלף את חבילת השטרות מכיס חולצתו והושיט לספר שטר של 100 שקלים. הספר הופתע, אולם לא אמר דבר. כעבור כעשרים דקות יצא משם אורן מסופר למשעי, חפוף ומגולח. הוא עצר מול חנות בגדי הגברים הראשונה שראה. המוכרת שעמדה בפנים התבוננה בו במין מבט מוזר. מולה עמד בחור צעיר ונאה, מגולח למשעי, ומנגד - לבוש בגדים מקומטים ומכנסיים מוכתמים. אורן ראה את מבטה והתבונן אף הוא על בגדיו. רק עתה הבחין בכתמים על מכנסיו ושאל את עצמו מתי זה קרה. הוא שמח לפחות על נעלי העור שעמן יצא מהבית. אח, הבית, צבט אותו הרהור נוסטלגי חד.
אורן חייך אל המוכרת. הוא שלף לעברה 300 שקלים לפני שתספיק לגבש עמדה. המוכרת חייכה במהירות ודומה היה כי הכתמים על מכנסיו לא הטרידו אותה עוד. "ראיתי חולצה ומכנסיים בחלון ב 280- שקלים שנראים לי ממש מתאימים," אמר.
"כן," אמרה המוכרת, "בהחלט. הם עכשיו במבצע." אורן נכנס עם הבגדים אל המלתחה ובמהירות שיא החליף את בגדיו. את הישנים הכניס לשקית שקיבל מהמוכרת, שילם ויצא מהחנות. את השקית שבה בגדיו הישנים זרק לפח הראשון שראה.
בסדר, אמר אורן לעצמו. אני חושב שהבנתי. שלום חיים חדשים, זה היה מהיר.
