שנים הרבה משנות חייו ומימון על גבול הדמיוני של שכר טירחת עורכי דיינים הקדיש
אהוד אולמרט למאבקים משפטיים עד שקרס, ועדיין הוא משנס מותניים לערער, לתבוע זיכוי, להתרומם מעיי הריסות שמו. אלה הם חייו. כמעט כל חייו.
לכאורה אימת הדין על כל מפגניה - איבוד נכסי המוניטין, ריסוק היוהרה, הפחד המשתק מפני צוותת העבריינים המורשעים מאחורי סורג ובריח, הבושה ככל שעוד שרדה - מניעים את האיש לאסור מלחמת איתנים במה שבחר כגורלו. זה נראה ברור עד כדי וודאות.
אבל אולי, זה גם כך וגם יותר מכך. אולי מביט הצדק עצמו מירכתי חיינו בהתמודדות הטיטאנית הזאת בין מערכת הדין לבין החוטא בענק ואומר בליבו, בהנאה כבושה, כי מה שמניע את אהוד אולמרט יותר אפילו מאימת ההרשעה הוא החרדה שמא ייכנס לדברי ימי המדינה הזאת כמי שסוף דבר הושיב שוב את הצדק על כס השלטון על בני האדם בארץ הזאת.
האירוניה, אומר אולי הצדק בינו לבינו, היא המנצחת הגדולה של המערכה הסעורה הזאת. האיש שהשקיע כל הונו וכל אונו כדי לקשור את ידי הצדק וכדי להשליכו אזוק לפינה נידחת של חיינו, הגדיל בתבוסתו את ממדי ניצחונו של הצדק, העצים את ממדי גאולתו מידי גברתני העורמה ורמיסת החוק הגאיוניים. אף פעם לא השקיע שום עבריין ממון רב כל כך כדי סוף דבר להושיב את הצדק על כסאו. זכה הצדק ומלאכתו נקנתה בכספי הגנה על האשמת שוחד והפרת אמונים ומה עוד, שנזלו כנחלים לריק.
זאת הדרמה של המערכה הזאת. זאת הטרגדיה האישית של האיש שייזכר כמי שאפילו עליו גברה יד הדין, שהצדק לא יכול היה למצוא עתיר עוצמה מדיחה גדול ממנו כדי להכותו שוק על ירך וללמד אנוש כי אחרי הכל, הצדק, אפילו אם מתעללים בו, אפילו אם מעכבים בעדו בכוחות אדירים מלהושיע עצמו משקיעה קטלנית במדמנה המוסווית כאחו, כוחו עימו וככל שיענו אותו כן ירים ראש.
נחמה?....לא.
