את הטיעון כי ערביי ישראל הם "גשר לשלום" שמעתי לראשונה בסוף 1984 מפי חבר הכנסת דאז, עבד אלווהאב דראוושה, כשראיינתי אותו לערוץ הראשון לאחר ששלטונות ירדן מנעו ממנו להיכנס לרבת-עמון לצורך השתתפות בכינוס המועצה הלאומית הפלשתינית (מל"פ).
בחלוף השנים נשחק הטיעון הזה וחברי הכנסת הערבים כמעט שאינם משתמשים בו. ההקצנה בקרב המנהיגות של ערביי ישראל גברה בשנים האחרונות, לפעמים נראה שהיא קיצונית יותר בעמדותיה ממנהיגי אש"ף והרשות הפלשתינית. את הקו הקיצוני מובילים הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית ו
מפלגת בל"ד.
מדוע מובילה המנהיגות של ערביי ישראל קו קיצוני שכזה? האם כדברי הפתגם הידוע היא רוצה להיות "יותר קתולית מהאפיפיור" דהיינו יותר פלשתינית מאש"ף? האם בכך היא רוצה לכפר על הטענות בקרב פלשתינים בשטחים ובמדינות ערב כי ערביי ישראל הינם משת"פים של הישות הציונית?
מה שמגוחך הוא שכמה בכירים במנהיגות של ערביי ישראל מתיימרים ללמד את אש"ף והרשות הפלשתינית את טיבה של ה "ווטניה" (לאומיות-בערבית) האמיתית.
השבועון "כול אל ערב" היוצא לאור בנצרת, משמש מזה זמן רב כפלטפורמה שעליה נכתבים דברי שטנה נגד מדינת ישראל, אדגיש כי אין לי שום דבר אישי נגד העיתון שחלק ממנו ממומן מכספי לשכת העיתונות הממשלתית (לפ"מ) המפרסמת את מודעותיה בעיתון.
אין אף מדינה בעולם שנוהגת כך בכספי הציבור ויורה לעצמה ברגל, אינני יודע אם האחראים בלפ"מ או מישהו בממשלת ישראל מודע לשערורייה הזו ולקו הקיצוני של העיתון אבל זה כבר עניין אחר.
מדי שבוע אני נוהג לקרוא את מאמרי הדעה בעיתון ולעיתים קרובות אני מזדעזע מהעמדות ההזויות והאנטי ישראליות ומקו המערכת שהעיתון מקדם.
בגיליון ה-3 באפריל תיאר זידאן אלח'לאיילה את הקואליציה הערבית בראשות סעודיה נגד המורדים החות'ים בתימן כמי שמשרתת את האינטרסים של מדינות המערב וישראל ואולי אף מופעלת על ידיהן, מה שנקרא "תאוריית הקונספירציה" בהתגלמותה, אבל מה שהפריע לי עוד יותר היה מאמר הדעה של הפרופסור אחמד אלנאטור הנשיא לשעבר של בית הדין השרעי לערעורים.
דומני שאין תקדים כזה באף מדינה שבעולם שמי שנשא בכהונה שיפוטית במשך שנים רבות והגיע למעמד של שופט בבית המשפט העליון, מנצל את עובדת היותו בגמלאות כדי להכפיש באש וגופרית של לאומנות קיצונית, מעל גבי עיתון, את מדינתו. נאטור מאשים את ישראל בגזענות והונאה, במעשי טבח ובהרג ילדים(ערבים) ביום האדמה.
הפרופסור, השופט-קאדי בישראל, נאטור מייעץ במאמרו לרשות הפלשתינית לנצל את "הזדמנות הפז של הכעס בעולם ממדיניות ההטעיה של נתניהו כדי לפתוח במתקפה דיפלומטית גורפת בחוגים הבינלאומיים כדי לשנות את העמדות ולקחת בכוח את ההחלטות התומכות בזכויות הפלשתיניות בהתאם לתנאיה ולא בהתאם לתנאים הישראלים".
זאת ועוד, הפרופסור, השופט נאטור, דורש מהרשימה הערבית המשותפת לנצל את "גל הגינוי העולמי לגזענות של נתניהו וזיוף הדמוקרטיה של ישראל כדי להעביר את המערכה על הזכויות הלאומיות והאזרחיות של הערבים לזירה הבינלאומית, כבר עכשיו, עכשיו ולא מחר".
יש לקוות שאיימן עודה, ראש הרשימה המשותפת לא ייפול בפח שאליו מנסה לדחוף אותו הפרופסור הקאדי בדימוס אחמד אלנאטור נשיא בית הדין השרעי לערעורים בישראל שקיבל את שכרו בעשרות אלפי שקלים מדי חודש מתקציב מדינת ישראל.
כמי שתומך בדו-קיום יהודי ערבי במדינת ישראל אני שואל האם זהו הגשר לשלום שאותו רוצה לבנות הפרופסור והקאדי נאטור בין הישראלים לפלשתינים בשטחים ובין האזרחים הערבים ליהודים במדינה?
האם החרפת העימות באמצעות צעדים חד-צדדים והכפשתה של מדינת ישראל במוסדות הבינלאומיים תוביל לדו-קיום זה או שהיא רק תגביר את השנאה והמתח בין יהודים לערבים?
התשובה לכך היא ברורה, על שני העמים נגזר לדור בכפיפה אחת בחלק ארץ זה והם צריכים למצוא יחדיו, באמצעות דיאלוג ישיר ביניהם, את הדרך שבה הם רוצים לחיות את החיים המשותפים. הקיצוניות של פרופסור נאטור, שנראה כמי שירק לבאר ששתה ממנה, רק תוביל להחרפת הסכסוך וליבוי המשטמות בין היהודים לערבים,
המנהיגות הערבית בישראל צריכה להשמיע קולות שפויים, מתונים וריאליים ולפעול באחריות כדי לקדם את שיתופם של הערבים במדינה ולא לתת לקולות הקיצוניים להשתלט על אמצעי התקשורת ועל הרחוב, הקולות הקיצונים והאנטי ישראלים הם מרשם בדוק שיוביל אותה לשום מקום ורק יגביר את הקיטוב בין החברה הערבית לחברה היהודית.
הדוגמה של השופט-הקאדי אחמד נאטור תהווה אות אזהרה שאף שופטים שמונו והצהירו אמונים למדינת ישראל וחוקיה, משמיצים אותה ומסיתים נגדה קבל עם ועולם.
