... וכאשר קמנו לפתור את חלום שיבת ציון ויצאנו מעט מעט מסידורי תפילותינו והחילונו לעלות לארצנו גילינו כי במרחבי הזמן ובערבות המרחקים בארבע קצוות הארץ ואוקיינוס הזמנים היינו עם אחד שכולו אבני פסיפס אבל כשהעולם רעד, ופסיפס העם האחד נסדק, ואבניו נעקרו ונתגלגלו אחת אל אחת אל אחוזת חלקנו, נדהמנו למצוא שאין אבן אחת דומה לחברתה והשברים זרים אלה לאלה והאחווה של השלם אינה אוספת כוח להשלים את האבנים הפזורות כדי תמונת אחדותנו המופלאה ששרדה את הזמנים ואת המרחקים, ומאז אנו חיים את תדהמת קיבוץ הגלויות וייסוריה אינם כלים.
בגלויותינו היינו כחולמים את נס אחדותנו. בשפה אחת חלמנו כולנו אף על-פי שבשפות הרבה חיינו בהקיץ. בספר אחד קראנו את ראשיתנו ואת בשורות אחריתנו את יגונותינו ואת תקוותינו ומולדת רחוקה אחת זהרה אלינו מעבר לימים ולהררי עולם, אבל בספרים הרבה למדנו לבנות לנו בתים על-פי גגות שמינו המשונים, ולטעת גנות על-פי מימי הנהרות עליהם עשינו לנו גשרים מעבר אחת של ערינו אל עברם האחר, וברכנו סדר ברכות אחד על שולחנות הלחם והפרי שלא אפינו ולא קטפנו אלא לעצמנו, ועל אחת הורגנו ושניים ושלושה ספדנו, ופתע, כשהעולם סגר עלינו ולא הניח לנו אלא את פתח קיבוץ גלויותינו לפליטה ובאנו באניות ממרחק, ובמדבריות באבק, ויחפים בדרכים, וגובים פתרון חלומות בזיעת אפינו ובדם לבבינו, גילינו כי המרחקים והמרחבים והזמנים והשמשות ביום והלבנות בלילה הטביעו בנו מאותותיהם ואחדותנו מבראשית חיפשה עצמה באחריתנו ומצאה עצמה שאנו חוששים שמא נסדקה בזרותנו, וכאבנו והכאבנו, וחבקנו ורחקנו, ורקמנו בדעת את הטלית האחת שתהא חופה מעל לראשינו בשתי שדימינו אותו לאחד ובערב שהיה מכורח מרובה, ועדיין אנו עומדים מתחת לתכלת העתיקה והתדהמה עושה אותנו לתכלת חדשה שלא הסכנו עדיין לעשותה סוכך לחמה הקופחת בזעם על ראשינו, ומעורבים באורות ובצללים אנו עומדים צפופים קרובים ומפורדים, מפורדים וקרובים, ויודעים כי הימים החדשים הבאים עלינו באים בייסורים אבל הולכים באהבה שבוא תבוא כי בא מועד.
