טקסי נישואין מתקיימים בכל מקום בקרב כל הדתות, בכל זמן ברחבי תבל. אצל היהודים נהוג להינשא לרוב בימי שלישי שכן על-פי המסורת פעמיים כי טוב בתקווה שיום ייחודי זה אכן יביא מזל. כידוע יש טקסי נישואין מפוארים ורבי משתתפים ויש לחלופין צנועים ומיעוטי אורחים.
כאשר בן זוגי ואני החלטנו בשנות השבעים המוקדמות למסד את הברית שנכרתה בינינו, חגגנו בקטן....בבית ציוני אמריקה בתל אביב.
לבשתי שמלת משכית בצבע קרם, אני הייתי הספרית של עצמי עם "אבועגלה" שיישרה את שערי הארוך, איפור עצמי. רק המזנון הועשר על-ידי הגבר שלי במספר לא מבוטל של בקבוקי וויסקי...... ברוח המסורת הדרום אפריקנית. אישי ביקש להגביל את מספר האורחים אך בסופו של דבר, הצד שלו גבר על שלי והאורחים שבאו פרט לבני משפחתי ואורחיי הישראלים היו חבריו ועמיתיו
הרבים בארץ ובחו"ל.
אולי משום שהוא היה מבוגר יחסית, הם ביקשו לחזות מקרוב את "נפילתו" לחיקי..
אני זוכרת שבסוף השמחה היינו צריכים לתת טרמפ לכמה מחברינו שהיו קצת שתויים....את המשך השמחה חגגנו בדרום אפריקה בירח הדבש.
בני וכלתי, כמו רבים מחבריהם חגגו את נישואיהם בסגנון אחר לגמרה, סגנון משופר המותאם לדורם. בצהריים בבית הכנסת הגדול עם ארוחה, נאומים, מוזיקה. בערב בכליף ביפו. שמלות מהודרות, וידאו, סרטים, צילומים מקצועיים, קייטרינג מעולה ומוסיקת ריקודים שהלהיבה את הצעירים והבריחה את המבוגרים למרפסת ההצלה.
טקס נישואין אחד אני זוכרת במיוחד עד היום. חברינו הדרום אפריקניים שאימצו את אנגליה כמולדתם החדשה חיתנו את בנם הצעיר טוני עם ג'ודי, ארוסתו המקסימה. החברים אותם "ירשתי" מבן זוגי היו קרובים אלינו במיוחד. במשך כל השנים של נישואינו הקשרים היו הדוקים, היינו שותפים לכל השמחות וגם העצב וביקורים הדדיים התקיימו בארץ ובחו"ל.
לטקס חתונת בנם הצעיר הגענו ללונדון והתמקמנו במלון ביחד עם חברים נוספים שהגיעו מארה"ב ומדרום אפריקה. כאשר ירדנו מהמטוס "חטפנו" סטירת חום כבד של חמסין ששרר בעיר, אותה עיר שידעה יותר קור מחום. להיות בלונדון במזג אויר חם ולוהט זה עינוי ממשי שכן לא היה מזגן זמין כמעט באף מקום. החתונה התקיימה למחרת בצפון לונדון במקום יפהפה קטן כאשר החופה תוכננה בגן והארוחה באולם בפנים. אחיו הבכור של טוני שעבד בהונג קונג וצפה את החום, הביא לכל המוזמנים שמשיות צבעוניות יפיפיות להגנה מפני השמש היוקדת בעת החופה בחוץ. בניגוד למקובל בארץ, היו רק כ-40 אורחים, בני משפחה וחברים קרובים. על הדשא הייתה במה עם נגנים, אורגן וכלי נגינה נוספים. רק למוסיקאים הותקן מעין צאלון שהגן עליהם מהשמש העזה בעת נגינתם.
ההתרגשות הייתה גדולה. המוזיקה החלה, החתן והכלה נפגשו באמצע הדשא ליד הרב שהחל בטקס. לפתע, בשניות בזק, השמיים קדרו, ברק מהיר הבזיק ורעם חזק ומבהיל בעוצמתו התגלגל אחריו, וגשם זלעפות עם כדורי ברד ניתך על כל המוזמנים. השמשיות הפכו למטריות, המוסיקאים המשיכו בנגינתם, הכלה הושיטה את אצבעה לחתן שענד את הטבעת עליה, הרב המשיך בטקס לקול המטר הזועף שהכה ללא רחמים וללא הפסק, והפך את הדשא למקווה מים מבוצץ.
והפלא ופלא, איש לא זז ולא נע, כל אחד ניסה להסתתר מתחת לשמשייה ולא רטן על אי-הנוחות. בסיום הטקס, כאילו נקבע מראש, השמיים לפתע התבהרו, השמש הציצה שוב, נראתה שוחקת וצוחקת עם מבט שובבי, טוני וג'ודי כבר לא מאורסים, כבר בעל ואישה כדת וכדין, כאילו עברו שתי עונות, חורף וקיץ, חוויה מתקנת? חוויה מבגרת? חוויה סמלית ליכולת התגברות על כל הקשיים הבלתי צפויים שהעתיד אולי צופן בתוכו? מחשבה כזו חלפה בראשי אז, בעיצומה של המסיבה, וחשבתי לעצמי שאהבתם אכן חזקה ויציבה.
כולנו רטובים למחצה, ניערנו את השמשיות -מטריות- שמשיות, חיבקנו את הזוג, דידנו לעבר האולם, הגברים עזרו לנו, לנשים לנגב את עקבי הנעליים המהודרות שהתמלאו בבוץ, ואלה האמיצות שאני לא נמניתי עליהן, חלצו סנדליהן והמשיכו ביחד איתנו אך יחפות לעבר השולחנות לארוחה, לנאומים, לבדיחות ולהמשך השמחה.
המסיבה הסתיימה, החום הכבד המשיך, הזוג הטרי נפרד מכולנו בדרכו לירח הדבש בצרפת.
משום מה, הרהרתי רבות על אותה חוויה של הסערה החורפית בעיצומו של הקיץ ובעיצומו של טקס החופה.
היום לאחר שקיבלתי שני טלפונים מטוני וגם מאביו, נראה לי שאולי אותו גשם זלעפות לאו-דווקא סימל חוויה מבגרת, אלא בא כאזהרה, אולי של כוח עליון......אולי כרמז לעתיד?
עצוב לי, שכן לאחר שנים רבות וארבעה ילדים, שני בנים גדולים ושתי בנות עדיין ילדות-נערות, ג'ודי מצאה גבר אחר, החליטה לעזוב, תהליך גירושין קשה במיוחד שעדיין לא הסתיים וטוני שלנו נסער ואומלל החליט לנסות לשקם עצמו. המשפחה מגיעה לחתונה נוספת של אחיין של טוני ונכד לחברינו, חתונה שתתקיים בארץ, ואני מוזמנת כמובן, וטוני מקווה אולי לפגוש מישהי לפרק ב', עדיין עם תקווה. חתונה באה וחתונה הולכת, נשמע בנלי, אבל לא לאלה שמכירים את הנפשות ואוהבים אותם.
נזכרת אני בשיר שהלחין שמעון בוסקילה למילים של יוסי גיספן:
"כי את המחר שלי, את כל העולם שלי, אל הקסם שלך באתי כדי לאהוב ולתת".....
האומנם?
ה"מחר" כנראה הוא חלום מתוק.
בשלב זה אנחנו עדיין מצויים היום בחלום, מלאי תקווה.
