תגובה לא מידתית

החלטת המועצה לזכויות האדם של האו"ם ביום שישי, לאמץ את דוח ועדת הבדיקה בנושא מבצע צוק איתן, הייתה צפויה, לא פחות מגזרי הדין של בתי המשפט בתקופת שלטון הטרור הסטליניסטי, שנקבעו עוד בטרם התיישבו הנאשמים במקומם. שם גם הייתה ההצגה מושלמת, שכן הנאשמים-המעונים הודו וחתמו על כל כתב אישום שהוגש להם. גם תגובות הזעם בירושלים היו צפויות, ובלטה בהן רק נחמה פורתא מדינית אחת: הודו, שתמיד הקפידה ליישר קו עם כל החלטה פרו-פלשתינית, נמנעה הפעם. עובדה שלא כל כך מצאה חן בעיני רוב אמצעי התקשורת בישראל, הנהנים במקרים כאלה לדווח בלגלוג כיצד מיקרונזיה הגדולה התייצבה לצד ישראל. אחרי הכל, קצת קשה להשוות את המדינה בעלת האוכלוסייה השנייה בגודלה בעולם (מיליארד ו-250 מיליון איש), למיקרונזיה הזעירה (130,000). אלא שלצד הבעת התודה לארה"ב של אובמה, שהייתה המדינה היחידה לצד ישראל, שהצביעה נגד ההחלטה שהתעלמה כליל ממה שעשה חמאס, אי-אפשר היה שלא לתמוה על שתיקת ירושלים נוכח עמדת כל מדינות מערב-אירופה(!), שתמכו בהצעה. מפגן מדהים של צביעות אירופית, שמשום מה לא זכה אצלנו לקיתון החרפות להן היה ראוי. רק בשבוע שעבר טרח הביטאון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ, להשכיל אותנו במאמר מערכת, כי כל מדיניות החרמות האירופיות היא בעצם רק נגד ההתנחלויות המשוקצות, ולא נגד מדינת ישראל. עכשיו מסתבר שבבריסל לא קוראים את מאמרי הפרשנות של הארץ (כמו בהרבה מקומות אחרים), אלא שכאשר מדובר בהזדמנות לנגח את ישראל (ולא את מועצת יש"ע) כל הבמות כשרות, אפילו זו המארחת את מושב הלצים של מועצת זכויות האדם. הנציג הבריטי למועצה, גם נימק מדוע הצביע כפי שהצביע. כדאי לשים לב למה שהסביר הג'נטלמן של הוד מלכותה, מפני שהסברו מבטא את ההנמקה הבינלאומית המסורתית לגינוי ישראל. האדון הואיל ברוב חסדו לאשר שלישראל יש זכות להגנה עצמית, אבל --- "תגובתה צריכה להיות מידתית" (פרופורציונלית). במילים פשוטות: מותר לצה"ל להגיב על ירי טילים, בתנאי שיעשה זאת בידיים קשורות, או לכל היותר באקדח קפצונים. מזל שהמועצה לא החליטה שעל ישראל לספק לחמאס גם כמה כיפות ברזל, לצורך איזון אסטרטגי. "מוות בסלע" השימוש בביטוי "תגובה לא מידתית", במיוחד כשהיא באה מפיו של דיפלומט בריטי, הקפיצה לי את הפיוזים, והזכירה לי נשכחות, שאני מבקש לשתף בהן את הקוראים. להערכתי לא רבים בישראל מכירים את הפרשות הללו. משרד ההגנה הבריטי כינה זאת "מבצע פלאוויוס", אבל הציבור הבריטי התוודע לפרשה מעוררת המחלוקת בשמה הידוע יותר "מוות בסלע" ("סלע", כינויה של גיברלטר). נתאר אותה בתמציתיות מתבקשת: ב-6 במרס 1988, בעקבות מידע מודיעיני כי שלושה מחברי המחתרת האירית הגיעו מספרד לגיברלטר, מתוך כוונה לפוצץ מכונית תופת בחניון סמוך להתקהלות של חיילים בריטיים, שוגרו לגיברלטר שלושה מלוחמי יחידת העילית של הצבא הבריטי, ה-SAS ("שירות האוויר המיוחד", היחידה ששימשה כמודל בעת הקמת סיירת מטכ"ל - י.ר). לוחמי הסא"ס הפתיעו את הטרוריסטים האיריים וחיסלו אותם. רק בעקבות תחקיר עיתונאי ו-ועדת חקירה שהוקמה מאוחר יותר, התבררו העובדות הבאות: 1. כל שלושת האירים לא היו חמושים. 2. הם לא התכוונו להפעיל מכונית תופת בשלט רחוק, וגם במכונית החשודה כלל לא היה מטען. 3. כל השלושה נורו מטווח של כשני מטרים, אחרי שהרימו ידיהם לאות כניעה או כאשר כבר היו שרועים על הקרקע, מבלי שקודם לכן ניתנה להם אזהרה. 4. הפתולוג מטעם הכתר שהעיד בוועדת החקירה, מסר כי אחד ההרוגים האיריים ספג 16 כדורים(!) בראשו, צווארו, גבו, חזהו וידו. לסיכום, לא בדיוק "תגובה מידתית" כפי שהציע לנו ברוב טובו וצביעותו, נציג בריטניה למועצת זכויות האדם של האו"ם. שלא לדבר על כך, שלגיברלטר, עד לרגע כתיבת שורות אלה, אין גבול משותף עם בריטניה, ושום רקטה לא נורתה ממנה על לונדון. מעשים אכזריים אם נדמה למישהו כי מדובר בתקרית קשה ביותר, אך חד-פעמית, הנה עוד דוגמה כחומר למחשבה. בינואר 1989, במסגרת המדיניות הבריטית הקבועה של חשיפת מסמכים ממשלתיים אחרי 30 שנה, נחשפו בלונדון מסמכים סודיים כה רגישים, עד שהם שוחררו רק אחרי 50 שנה. הם גילו כי בריטניה סירבה לבלום מעשים אכזריים שביצעו שלטונות המנדט בארץ ישראל, כנגד ערביי פלשתינה. המסמכים סיפרו כי ב-24 באוגוסט 1938, נרצח פקיד ממשל בריטי בג'נין. רוצחו הערבי נלכד מיד אך בעת ניסיון בריחה מהכלא הצבאי נורה ונהרג. אלא שהצבא הבריטי לא הסתפק בכך. במברק שנשלח ללונדון על-ידי אחד הקצינים נאמר במפורש, כי כתגובה: "יש להרוס חלק של העיר ג'נין". ואמנם המברק ממשיך ומתאר כי למחרת רצח הפקיד הבריטי, יצאה מחיפה שיירה בריטית משוריינת נושאת עימה ג'לינייט (חומר נפץ שאינו מסוכן כמו הדינמיט, ושניהם הומצאו בסוף המאה ה-19 על-ידי אלפרד נובל - י.ר). במשקל של יותר מארבעה טון. המזכיר הפרלמנטרי של שר המושבות הלורד דפארין, שאישר שיטת פעולה זו ודומות לה, כתב: "אני חש שאין לנו הזכות להתערב. יש אבידות בריטיות בנפש, ואיני חושב כי אנחנו בווייטהול (הרחוב בלונדון בו מרוכזים משרדי ממשלה רבים - י.ר) מוגן, יכולים להביע מחאות של זעזוע קל, ביחס לצעדים הננקטים בידי האנשים בקו החזית"... מסתבר כי רגישותם של הדיפלומטים הבריטים לחיי אדם נמצאת במגמת עלייה מסחררת מאז תום המנדט. מה שהיה מותר (תוך "זעזוע קל") לחיילי בריטניה, אסור באיסור חמור לנייטיווס שהקימו מדינה יהודית ר"ל, ולמרבה החוצפה גם מעזים לפגוע במי שתוקף אותם באופן "לא מידתי"!