מי שילמד את דברי גדולי ישראל בכל הדורות ימצא, כי כבר מזמן היינו צריכים לזכות לגאולה. כבר עברנו כל כך הרבה סימנים, שאין עוד צורך בסימנים מתי תבוא הגאולה. נכון, לאחרונה שמענו על גימטריא חדשה, "ביאת המשיח", זה תשע"ו, שפירושו כי הנה אנו קרובים מאוד לגאולה. ובכל זאת, מי שיעבור על דברי גדולי ישראל במכתבים ובדברים ובכל מיני צורות ימצא, כי כבר לפני שנים היינו צריכים לזכות לגאולה, ולא זכינו, והשאלה היא למה.
אסור לשכוח: מעולם לא הייתה כל כך הרבה תורה בישראל, מעולם לא היה כל כך הרבה חסד. אם נעבור על קהילה-קהילה נמצא כל כך הרבה דברים טובים וחיוביים, ובכל זאת זה לא עוזר לנו. והשאלה היא: למה? מי אשם בכך?
היו כמה מנהיגים שבשנות חייהם זעקו "עד מתי?", עשו כל מה שרק יכלו להביא את הגאולה, אבל היו מי שהפריעו. גם אם הם לא רצו לקטרג, המציאות מנעה את הגאולה, ומדוע? מפני שישנם מי שאין להם כל עניין בגאולה, זה לא טוב להם, כי ביום בוא משיח צדקנו שוב אין להם מה למכור.
המרגלים היו גדולי ישראל, הם לא היו מהארחי פרחי. הם לא רצו לעלות לארץ ישראל, מחשש שביום שיגיעו לשם - להם לא יהיה יותר מה לעשות. הם לא יהיו יותר הרבי'ס והראשי ישיבות. ברגע שישתנו הדברים ויהיה מנהיג לישראל, לא יוכלו עוד להפריד בין הקהילות ובין חלקי הציבור. מי שהם היום רבי'ס ויושבים ראשונה במלכות, ייאלצו לשבת בין כולם ולהשתתף עם כולם, וזה לא טוב להם. אם הם באמת היו רוצים גאולה, כבר מזמן זה היה קורה. בסך-הכל צריך רצון מצד הגדולים, שפירושו לעשות ולנווט את קהילתם למטרה הזו, ואז היינו זוכים לכך.
בכל שנה מקווים כי הנה התשעה באב הזה הוא האחרון, ויש לנו המון סיבות להאמין מדוע זה הוא האחרון, ובכל זאת חזרנו שוב לתשעה באב מבלי שזכינו למשיח. האם קמו גדולי ישראל וביקשו לעשות חשבון נפש מה קרה השנה שבגלל זה לא זכינו למשיח? או שמא בזמן זה נמצא אותם בשווייץ, בווינה, בהרים האירופיים, נופשים? לא מזיז להם בכלל שלושת השבועות ותשעת הימים; הם מתענגים אי-שם כאילו לא קרה דבר.
כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. ולכן השאלה היא למנהיגי הדור, מפני שפני הדור כפני מנהיגיו. אם לא זכינו - זה מפני שמשהו לקוי במנהיגים; אם הם היו ראויים - הכל היה מתנהל אחרת. המציאות שאפשר היה לכנס את מועצת גדולי התורה בשלושת השבועות למחלוקת שטותית ומיותרת, מספיקה בשביל להבין, כי יש לנו בעיה רצינית. אין מודעות לנושא הגאולה, מפני שאם הייתה - לא היו מעזים לעשות את מה שעשו, לא היו מאפשרים לפתח מחלוקת בימים אלה. הם היו עובדים הפוך: מרבים באהבת ישראל, מתעלמים, מוותרים, מוכיחים שלזכות לגאולה חשוב יותר מאיזה חברות בוועדה שטותית שכלל לא בטוח אם אפשר להשיג שם משהו, וגם אם כן - אז זה משהו שטותי ולא יותר מזה.
נמצא את גדולי זמננו מתכנסים על כל שטות, רק לא על חיפוש דרך איך מזרזים את הגאולה, איך מכינים את הציבור שבזכות זה נזכה לגאולה. מתכנסים על עניינים שגם אם לא נזלזל בהם, אבל הם הטפל לעיקר, מפני שאם נשקיע במעשים למען בוא הגאולה - אוטומטית נתרחק מן הכיעור. אין מודעות לגאולה. הייתי מרחיק עוד יותר וקובע: אין אמונה אמיתית בגאולה. אלו הפכו למצות אנשים מלומדה ולא למשהו רציני, מפני שאם זה היה רציני - היינו רואים יהודים מתכוננים לגאולה, ולצערנו ובושתנו לא רואים זאת.
בתשעה באב תשע"ה, אין מנוס אלא לצאת בקול זעקה גדולה ומרה לאותם המכונים "גדולים": תעזבו את השטויות, תתעסקו בעיקר, עברנו כבר את הכל, לא צריך יותר. אנו רוצים משיח עכשיו, וזה אפשרי. זה בידיכם, אם תעשו את הנכון: תתרכזו בעיקר ולא בטפל.
