סגל: קיים חוזר מנכ"ל "מיתולוגי" שבו מידע רב על מדיניות בנושא של פגיעות מיניות ויש בו רק פסקה אחת קטנה בנושא ההפרדה. אולם ככל שנקפו השנים, השאלה של הוצאת תלמיד מבית הספר נעשתה לבעיה מרכזית מאוד בדיונים בבתי הספר. מדובר במצב רגיש וטעון, מעין משפט שלמה. בתי הספר צריכים להכריע. מצד אחד עומד בדרך כלל התלמיד הנפגע או הוריו, הדורשים להוציא את התלמיד המואשם בהתנהגות פוגעת, ומהצד השני עומדים ההורים המתנגדים להוצאה. יכול להיווצר מצב, שאין אנחנו רוצים בו, שבית הספר יחליט על הוצאת הילד החשוד ובכך כאילו קבע שהייתה פגיעה מינית, כשבעצם מדובר רק בחשד לפגיעה. פעמים רבות איננו יודעים מה באמת קרה, ולפעמים גם המשטרה לא יכולה להחליט, סוגרת את התיק מחוסר ראיות ואי-אפשר לדעת אם אכן הייתה פגיעה. היו כמה מקרים של חשד לפגיעה שהגיעו לדיון בבית משפט, התיק נסגר מחוסר ראיות, ובית הספר היה צריך להחליט אם להוציא את התלמיד החשוד מבית הספר ולהעביר אותו לבית ספר אחר.
הפרדה על-רקע פגיעה מינית היא נושא סבוך ובית הספר צריך למצוא את שביל הביניים בין הנפגע, שעבר חוויה קשה לכאורה, לבין ניסיון לעזור לקטין עם התנהגות מינית פוגעת כדי שההתנהגות הזאת לא תחזור על עצמה. בהקשר הזה חשוב לומר שקטינים שונים ממבוגרים, וככל שגילם צעיר יותר חשוב ללמד אותם איך להתנהג כדי שההתנהגות הפוגעת לא תישנה.
היום יחס הציבור הפך חד-ממדי וכל טווח ההטרדות והפגיעות המיניות נחשבות דומות. הטרדה מילולית, הטרדה מינית ואונס אינן זהות, ואי-אפשר לשים את כולן בסל אחד.
התוכלי לתאר מה קורה בשטח, בכמה מקרים מדובר?
סגל: אנחנו לא אוספים מידע על מספר המקרים. אנחנו יחידת מטה. יש לנו 65 אנשי מקצוע הנותנים הדרכה וליווי לאנשי המקצוע בבתי הספר. בפעם האחרונה שאספנו נתונים על מספר הפניות לשם התייעצות מצאנו שהיו כ-1,300 פניות בשנה (2013). מדובר בפניות בכל נושא הקשור למיניות, לא רק פגיעות מיניות, אבל יש הרבה מאוד פגיעות בכל הטווח - הטרדה מינית, אלימות מינית, ניצול מיני.
אנחנו רוצים לעבוד במעין משולש: צלע אחת תעסוק במדיניות, חוזרי מנכ"ל על התכנים שצריך ללמד במערכת החינוך; הצלע השנייה בבקרה, סקר שנתי בקרב כל היועצות החינוכיות, כדי לדעת באלו תכנים עוסקים וכמה פניות הגיעו אלינו להתייעצות; הצלע השלישית והחשובה ביותר היא ייעוץ וליווי. חשוב שלאנשי המקצוע בבית הספר תהיה מעין יד מכוונת, מישהו שיוכלו להתייעץ איתו בעניינים רגישים. כדי לקדם פניות של תלמידים לצוות בית הספר וזיהוי של פגיעה חשוב ליצור אקלים שבו התלמיד מרגיש שלמורה אכפת ממנו, יש לו מקום בבית הספר. כמו-כן יש להגביר את היכולת של מורים לשאול שאלות, ולהציף מקרים של פגיעה בבית הספר. פעמים רבות הצוות מאתר ילד שנפגע.
במאמר מוסגר אומר שהדברים לא מנותקים מתהליכים חברתיים. דוגמה לכך היא שבשנים האחרונות יש עלייה במעשים של ניצול קבוצתי.
ההתבגרות היום, מבחינת הסוציאליזציה המינית שעוברים הילדים, לא דומה בשום צורה לדרך שבה גדלו ההורים והמחנכים. יש לנו כל מיני פנטזיות, למשל שהילדים מבינים מהי הסכמה ומהם יחסים הדדיים, בשעה שאנחנו עצמנו חסרי ביטחון בסוגיות כאלה. פעמים רבות הבעייתיות של מעשים כאלה, כמו ניצול קבוצתי, לא נובעת ממידת החוקיות שלהם, אלא מהמוסריות שלהם. סוגיית הניצול היא אחת הסוגיות שבה נראה בבירור שלילדים היא ברורה פחות. בשנים האחרונות אנחנו שומעים יותר ויותר על ילדים שאומרים שלו היו עדים לפגיעה או לאונס, היו מיד באים ומספרים, אבל כשהם יודעים שיש קשר מיני בין הילד הכי מקובל בשכבה לילדה הכי פחות מקובלת, זה לא עניינם. ייתכן שבשנים האחרונות הנושא של ניצול מיני עלה למודעות סביב כל מיני פרשיות, אבל אנחנו עדיין רואים מבוגרים ששואלים את השאלה "למה הנפגעות לא מספרות". כך שאם להם לא ברורה ההבחנה בין מותר לאסור, בין מוסרי ללא-מוסרי, אי-אפשר לצפות שהיא תהיה ברורה לילדים.
ובחזרה לעניין ההפרדה. מדובר בצומת נפיץ מאוד. בית הספר צריך להשקיע הרבה מאוד כדי שאפשר יהיה להחזיק בשני הקצוות גם יחד: הן בניסיון שלא להאשים ולא לתייג את מי שנטען כלפיו שפגע כל עוד לא הוכחה אשמתו, הן בניסיון להתייחס בכבוד למדווח על פגיעה כאילו נפגע באמת, להגן עליו ולשמור עליו.
כשבית הספר לא קובע אם הייתה פגיעה אם לאו, אבל כן מחליט להוציא את התלמיד החשוד מבית הספר, על מה מבוססת ההחלטה להוציא תלמיד מהמסגרת הלימודית ומה המשמעות שלה בפועל?
סגל: אחד הדברים הקשים לצוות המקצועי המטפל הוא הרצון של הצוות לדעת מה קרה. הנוהל שלנו מחייב הקמה של ועדה בין-מקצועית שתחליט מה לעשות. הוועדה מקבלת החלטה פדגוגית, ולכן עליה להוציא מהדיון את השאלה: "היה או לא היה?". זהו תהליך קשה מאוד לאנשי המקצוע בוועדה. כדי לקבל החלטה, הוועדה בוחנת את הכוחות ואת הקשיים של כל אחד מהילדים ומנסה להבין מה יהיה במציאות הנתונה אם יישארו יחד באותה מסגרת חינוכית, ולהפך, אם לא יישארו יחד במסגרת זו. הוועדה מנסה למצוא את הפתרון הטוב ביותר ולתת מענה לשני הילדים.
במצבים שבהם אנחנו לא יודעים מה קרה ולא יכולים לדעת מה קרה, אנחנו לא מוציאים את הילד מבית הספר כעונש. כאמור קשה מאוד לדעת אם אכן הייתה פגיעה מינית. לפעמים יוחלט על הוצאה, ולפעמים יהיה ניסיון להשאיר את כל התלמידים המעורבים באותה מסגרת לימודית.
את יכולה לתת דוגמאות?
סגל: נער ונערה היו בקשרי ידידות. בטיול השנתי הנער נגע בנערה בצורה שלא התאימה לה. הנערה הרגישה פגועה והאמון שלה בו נשבר. הנערה והוריה דרשו להוציא את הנער מבית הספר. מדובר בתלמיד מן השורה, ללא התנהגויות בעייתיות אחרות. כשאנחנו מנסים לבדוק אם הייתה פגיעה, אנחנו בודקים באיזו מידה קיימים פערים בין הצדדים. לדוגמה, פער בגודל הפיזי, פער חברתי בין קבוצה ליחיד. כאן היה מדובר ביחסים שלהבנתנו היו שוויוניים למדי, וכשהעניין נודע הנער פשוט "התייבש" מרוב בושה. הוא התנצל וקיבל אחריות על מעשיו. כל הצדדים הסכימו שההפרדה תיעשה בתוך בית הספר. ההפרדה נמשכה שלושה חודשים. בכל פעם הורדו סייגים, כי הנער קיבל אחריות על מעשיו. יצא שדיברו ביניהם במהלך פעילות של התנועה וחזרו להיות בקשר. בדיעבד לו הוצא הנער מבית הספר הוא היה מרגיש רע מאוד, ולא הייתה אפשרות לחוויה מתקנת.
סיפור אחר הוא סיפור מורכב הרבה יותר. מדובר בנערה דחויה חברתית, שנסיבות חייה מורכבות. יום אחד הפסיקה לבוא לבית הספר. חברי צוות בית הספר הגיעו אליה הביתה והיא סיפרה שנער, בן הכיתה שלה, אנס אותה. הנער היה תלמיד חזק ומקובל חברתית וטען שלא היה ולא נברא. לאחר חקירת משטרה התיק נסגר מחוסר ראיות. במקרה הזה הוועדה החליטה להוציא את הנער מבית הספר, משום שהיה ברור שאם הוועדה לא תעשה זאת, הנערה לא תחזור לבית הספר וגם לא תלך לבית ספר אחר. כמו-כן היה לנערה קשר מצוין עם הצוות החינוכי בתוך בית הספר. הוועדה הביאה בחשבון את הפערים בין הנער לנערה והתחשבה בחוות דעת פסיכיאטרית על תגובות פוסט-טראומטיות קשות של הנערה. יש לזכור את מורכבות המצב. הנער עדיין עמד והכחיש. אבל מבחינה מקצועית סברה הוועדה שבבית הספר החדש יוכל הנער להשתלב ולהצליח, ויש לו כוחות לימודיים וחברתיים שיאפשרו זאת. ההחלטה הייתה קשה מאוד. יש גם לזכור שיש מנגנונים שבמסגרתם אפשר לערער למנהל המחוז על ההחלטה הבית-ספרית.
כשנער בעל מעמד גבוה בתוך בית הספר מועבר לבית ספר אחר בעקבות חשד שפגע מינית בנערה דחויה, מה קורה לסביבה החברתית? הרי המצב מבחינתה של הילדה עלול להיות גרוע יותר לאחר ההעברה של "מלך הכיתה"?
סגל: נכון. יש כמובן גם מצבים אחרים. בשנה שעברה ליווינו מקרה אחר. בעקבות ניצול קבוצתי של נערה היא רצתה לעבור לבית ספר אחר, להתחיל מחדש. לאחר דיונים ארוכים סבר הצוות שזה יהיה הפתרון הטוב ביותר במצב הנתון, למרות המסר הבעייתי שעשוי להשתמע, שהרי איננו רוצים לראות נערה נפגעת מוצאת מבית הספר.
בדוגמה שנתתי קודם (שהתלמידה נשארה בבית הספר), הושקעו מאמצים רבים כדי שהתלמידה תוכל לחזור לבית הספר שלמדה בו בתחילה. היא קיבלה תמיכה רבה, טיפול רגשי, והייתה עבודה בכיתה. העבודה בכיתה היא מסובכת כי אי-אפשר להגיד שום דבר על מקרה שנמצא בחקירה, אי-אפשר להגיד שום דבר על הנער החשוד כי אנחנו לא יודעים אם הוא עשה את המעשה. אפשר לתת לנערה מקום, לדבר באופן עקרוני על מצבים כאלה.
במצבים כאלה אין פתרון קסם, יש כאן מחיר שמשולם, הרבה פעמים שני הצדדים משלמים מחיר. גם את הנער שהעברנו לבית ספר אחר היה צריך ללוות. אנחנו לא רוצים שהנער ילך בהרגשה שהעברנו אותו משום שהוא עשה את המעשה, אלא שיקבל מסר שהוא יכול לבחור בין בתי ספר ונעזור לו להשתלב בבית הספר שיבחר.
כשיש דרישה של אחד הצדדים שהצד השני יצא מבית הספר, אנחנו מתחילים בניסיון לייצר תוכנית הפרדה בתוך בית הספר, בעיקר בשלבים שבהם עדיין איננו יודעים אם תהיה חקירה ומה תעלה. בית הספר נדרש ליצור מוגנות ופיקוח. אם נבנתה תוכנית בית-ספרית והילד שנאמר עליו שפגע לא עומד בכללים ולא מסוגל לשמור על ההפרדה, תהיה סיבה טובה לחשוב מחדש על הצורך בהפרדה מחוץ לבית הספר.
יש להבין שההפרדה איננה אוטומטית. כשמדובר בקטינים בדרך כלל הדבר הנכון לעשות הוא לגשר, לתווך, לפעול כדי למנוע הישנות מעשים כאלה.
אפשר גם להגיע לקיצוניות השנייה. לדוגמה, נערה ונער שיצאו יחד כמה פעמים, ובאחת מהן הנער ניסה לגעת בנערה בצורה שלא התאימה לה. היא דחתה אותו, הלכה הביתה, סיפרה להוריה, והם הגישו תלונה במשטרה. אין אנחנו בעד נגיעות כאלה, אבל
אנחנו לא רוצים להגיע למצב של "חינוך מיני" בחסות המשטרה. היינו רוצים שבמצבים ה"אפורים", יהיה אפשר ללמוד ממה שקרה. לעתים גם במצבים האפורים יש טירוף מערכות מוחלט של האשמות וחוסר קבלת אחריות על המעשה.
בקרב הורים לילדים בגיל הגן אפשר לראות תגובות קיצוניות במיוחד. בגילים אלה יש התנהגויות כגון הצצה בשירותים או נגיעות. החרדה שהילד ימשיך לפגוע מינית מביאה לאיומים, להחרמת ילדים, להוצאתם מהגן, להשבתת הגן.
המדיניות העקרונית שלנו היא שאין מוציאים ילדים מהגן, חוץ מאשר במצבים חריגים. במקום להוציא ילד מהגן אנחנו מלמדים את הילדים איך להתנהג בחברה, מאחר שהתנהגות זו נובעת בדרך כלל מסקרנות. לאמיתו של דבר הסקרנות הזאת היא חלק מלמידה של התנהגות בחברה. העלייה ביחס לכל טווח ההתנהגויות האלה כאל התנהגות מינית עושה נזק כפול - היא מזיקה לאותם ילדים הנענשים למרות שהתנהגותם מותאמת לגילם ואינה מינית או פוגעת והיא מזיקה לילדים שנפגעו פגיעה מינית של ממש כי נוצרת זילות בחומרת הפגיעה שלהם.
לפי התיאור שלך יש להורים הרבה חרדות. כיצד פועלים מול החרדות האלה?
סגל: יש הרבה מה לעשות למען ההורים. המטרה היא לחזור לנקודת האיזון ביחס אל פגיעות מיניות. מצד אחד צריך לזהות ולאתר פגיעה מינית, ומצד שני התגובה צריכה להיות מידתית ומאוזנת. חשוב לשמור על תגובה מאוזנת, משום שפעמים רבות הטראומה נוצרת דווקא מהאופן שבו האירוע מטופל, לא פחות מהאירוע עצמו. מבחינה זו, אנשי המקצוע בתחום באים לקראת הורים החוששים מהתנהגויות של ילדים ומסבירים להם שבגילים אלה יש התנהגות סקרנית, ועל כן יש להשגיח על הילדים וללמד אותם איך להתנהג זה עם זה. בשנתיים האחרונות יש בשפ"י מפקחת על תחום ההורים, בטי רטבו. לפני ארבע שנים בנינו מתווה משותף עם מועצת ההורים הארצית על עיסוק בשגרה במיניות ובמניעת פגיעה, ועל התערבות במצבי חשד לפגיעה. זוהי תוכנית רשות בבתי הספר.
מה קורה כשיש פגיעה בגן ועולה חשש שהפגיעה איננה בגדר התנהגות מותאמת לגיל?
סגל: כשמערכת החינוך לא פועלת באופן מיטבי, היא תתנקז רק לשאלת חובת הדיווח. אך בעיקר כשמדובר בגיל הרך, קודם כל יש לעסוק בחינוך. בגיל הרך, החינוך כולל עיסוק בסוגיות כמו שירותים, פרטיות, סקרנות לגבי הגוף, ויש לנו תוכניות לסוגיות אלה. רק אחר כך מתערבים התערבות טיפולית. הרבה פעמים אם תהיה התערבות טיפולית, הסיכוי לפגיעה חוזרת יהיה נמוך יותר, בעיקר אצל ילדים בני 12 שנה ומטה. והנושא האחרון הוא החוק. אם יש חשש שהתנהגות של ילד היא על-רקע של חשיפה בבית למיניות לא מותאמת, או חלילה לפגיעה, תהיה פנייה לעובד סוציאלי לחוק הנוער, וייעשה כל מה שצריך, לרבות חקירה. כדי להחליט על פעולה, אחד הדברים שאנחנו בודקים הוא אם ההתנהגות תיעלם אם קצת "נרדד" - כמו שקורא לזה הפסיכולוג דוד בנאי - כלומר נאמר אמירות חינוכיות ונסמן מה מותר ומה אסור, או שמא מדובר בהתנהגות החוזרת על עצמה, פולשנית ומלווה בכפייה. דברים אלה משתנים עם הזמן, כמו למשל חשיפה לפורנוגרפיה. בעבר כשראינו ילדים העושים מעשים מיניים בגיל בית הספר היסודי, היינו יכולים לחשוב שמישהו פגע בהם, היום ילדים נחשפים לפורנוגרפיה והרבה פעמים שואבים משם את "ההשראה". את ההבחנות האלה כתבנו בסימנים שהעברנו לאנשי השדה (גננת, מורה, צוות חינוכי, יועצים) ולפיהם הם יכולים להבחין בין התנהגות סקרנית לבין דבר-מה המעיד על פגיעה. בכל מקרה של ספק יש להתייעץ עם עובד סוציאלי לחוק הנוער.
האם בבתי ספר יש השגחה על הפוגע?
סגל: אם יש צורך בהשגחה היא תהיה על הילד שההתנהגות המינית שלו פוגעת. המסר שלנו הוא לא להשגיח על הנפגע, ולא להוציא אותו, אלא אם כן מדובר במקרים חריגים. חשוב להפעיל שיקול דעת. אתן דוגמה קיצונית. ילד בגיל בית ספר פגע כמה פעמים. הפסיכותרפיסטית שלו חושבת שהוא עדיין יכול לפגוע. גם הוא מעיד על עצמו שיש לו בעיה להתאפק ולא לפגוע. ילד זה יהיה נתון להשגחה צמודה מאוד. יש שיקול דעת למה שאנחנו קוראים "עומק ההשגחה". למשל, הפרדה בין ילדים כשילד טוען שלא פגע, או בהטרדה. הרבה פניות אלינו הן לא מקרי קצה של אונס או של פגיעה קבוצתית, אלא של נגיעות לא מותאמות, הצצות וכו'. חשוב לציין שגם במעשים שאנחנו מכנים "קלים יותר" החוויה היא סובייקטיבית ויכולה להיות טראומטית מאוד. זהו אחד הנושאים המשפיעים על תוכנית ההשגחה. התוכנית יכולה להיות בנויה מדמות מלווה וצמודה בבית הספר, ויכולה להיות השגחה של המחנכת או של המורה בכיתה, הנמצאת כשהתלמיד הפוגע נמצא בשיעור, מלווה אותו להפסקה וגם שם מישהו נמצא בקשר עין עם התלמיד כל הזמן. מוקדשת הרבה תשומת לב לתוכנית, איך תיראה, איך אפשר יהיה להשגיח לאורך זמן ואיך תביא לידי קבלת אחריות וחרטה. השונות גדולה. בסופו של דבר המטרה היא שאם אכן היה אירוע, הילד יקבל אחריות ויתנצל, אז יהיה אפשר לחשוב על תוכנית שתסיר ממנו את ההשגחה ותאפשר טיפול.
לסיכום אפשר לומר שסוגיית ההפרדה היא סבוכה ומורכבת. בגלל המורכבות הגדולה שבה, וההתייחסות המצומצמת אליה בחוזר המנכ"ל הנוכחי, לאחרונה נכתב מסמך הנחיות לעובדי מערכת החינוך בסוגיית ההפרדה הבית-ספרית. המסמך עוסק בתפיסה מונעת הפרדה, תוכנית הפרדה פנים-בית ספרית ומצבים בהם נדרשת הפרדה באמצעות העברה ממסגרת לימודית אחת לשנייה. הוא נכתב לאור העקרונות המנחים שהוצגו בראיון, וצפוי לסייע לצוותים החינוכיים בהתמודדותם עם נושא המורכב זה.
