סלוצקי אומרת בסיפוק כי הרבה חלומות שלה בתחום ההגנה על ילדים התגשמו, אך הדרך לא הייתה פשוטה. והיא נודדת בזיכרונה לאמצע שנות השבעים: "הייתי סטודנטית לעבודה סוציאלית במוסד 'צופייה'. בנות היו מספרות לי כי אבא שלהן היה הראשון והייתי כל כך תמימה שלא הבנתי למה הן מתכוונות". היא מוסיפה ומספרת שעד 1983 לא דיברו על גילוי עריות. כשהייתי עובדת סוציאלית צעירה לחוק הנוער, והייתי כותבת בדוחות לבית המשפט כי בבית שביקרתי יש "אווירה משפחתית אינססטואלית", השופט היה מבקש שאבחר במילה אחרת. החברה לא הייתה בשלה להכיר בתופעה הזאת.
מתי לדעתך חל השינוי? סלוצקי: בשנת 1983 הגיעה ד"ר תמר כהן מארצות הברית והקימה את העמותה לטיפול בילדים שהותקפו מינית. היא לימדה אותנו מה משמעות המושג "אינססט" (גילוי עריות, incest). היה לנו קשה לדמיין שילדים הותקפו מינית בתוך המשפחה שלהם. חשוב לציין שד"ר חניתה צימרין, שייסדה את עמותת אל"י (האגודה להגנת הילד) גם פעלה בתחום של ילדים בסיכון ובסכנה, אך היא הדגישה יותר את "סינדרום הילד המוכה". בתחילת הדרך הזנחה לא הייתה נושא שעסקו בו כלל. הכל היה חדש, לא מוכר, מפחיד ומאיים.
במה זה התבטא בפועל? סלוצקי: באותה עת לא היו אגפי רווחה, אלא לשכות סעד. איש לא רצה לשמוע שיש אלימות כלפי ילדים. לא רצו למנות עובדים סוציאליים לחוק הנוער. אחד הדברים שהדאיגו אותי כבר אז היה איך אנחנו עובדים עם מערכת החינוך, איך אנחנו יודעים מה קורה בפנימיות ומה קורה במשפחות אומנה. באותו הזמן, נושא הקורבנות היה בחיתוליו, חשבנו שכשאנחנו מוציאים ילד מהבית אנחנו מצילים אותו. לא הבנו שקורבן זה תפקיד לכל החיים. מהפך של ממש חל בהקשר זה ב-1989, שסימנה את הרפורמה בתחום ההגנה על ילדים.
כשסלוצקי מדברת על המהפך ב-1989 היא מתכוונת למותה הטראגי של הילדה מורן מטבריה. מורן הובאה לבית החולים "פוריה" בטבריה בסוף 1988, עם פגיעת ראש קשה, שהייתה תוצאה של התעללות של דודה. מורן נפטרה מאותה פגיעה חמישה חודשים אחר כך, בפברואר 1989. רק לאחר מותה נפרץ הסכר של ההכחשה הציבורית. כותרות העיתונים זעקו את זעקתה של הילדה שעברה התעללות בלתי נסבלת. המשפחה והקהילה הודו כי ידעו ושתקו. הכנסת לא הייתה יכולה להתעלם מהנושא, שעלה לסדר היום הציבורי, וחוקקה את "החוק למניעת התעללות בקטינים ובחסרי ישע".
צימרמן: מותה של מורן היה נקודת שבר. עוד לפני 1989 כבר התחלנו לדבר על הצורך להיערך לזמן חרום, אבל המוות הטרגי הזה איפשר להקים מרכז חרום לטיפול בילדים שעוברים התעללות. באותה עת התחלנו גם לשאול את עצמנו איך קורה שילד גדל בשכונה שבה כולם יודעים שהוא קורבן, ואיש לא עושה דבר. משהו בחשיבה שלנו השתנה. בשנת 1991 הוקמה היחידה למניעת התעללות בילדים ובנוער במשרד החינוך. את היחידה ניהלה תחילה זהבה סנאהוז. לאחר פטירתה ב-1995 עברה היחידה לידיי. חוק חובת הדיווח כבר היה קיים, אך היה צריך להשקיע מאמצים בהפצתו בקרב הורים וצוותים חינוכיים. אחד האתגרים הגדולים באותה עת היה ההתמודדות עם השאלה האם ילדים צעירים יכולים לעמוד בפני מבוגר ולומר "לא!"? האם ילדים צעירים מבינים את ההבדל בין סוד רע לסוד טוב? היו פה שאלות תיאורטיות ומעשיות שהיינו צריכים להתמודד איתן, ובו בזמן היינו צריכים להכשיר את הצוותים שלנו למניעת התעללות. בשנות התשעים, בעקבות שני אירועי האונס בשומרת וברמת השרון, התחלנו להתייחס לנושא חדש, פגיעה מינית בין קטינים.
צימרמן מכוונת לשני אירועים מזעזעים של אונס קבוצתי. הראשון התרחש ב-1995 בקיבוץ שומרת, כש-7 נערים קיימו מגע מיני עם נערה בת 14.5 במשך 4 ימים רצופים. המקרה השני התרחש ב-1998 ברמת השרון, שם, במשך שבועיים, ביצעו 7 נערים מעשי סדום ומעשים מגונים בבת 16. צימרמן: בעקבות המעשים האלה ראינו שאין לנו מענה למקרים של פגיעה בין ילדים. עד אז הכרנו רק פגיעה בילדים בידי בן-משפחה או בידי מבוגר מחוץ למשפחה. היה קשה לתפוס שהתעללות ויחסים של תוקפן וקורבן יכולים להתקיים בין תלמידים. מי שתרמו להתפתחות ההבנה של הנושא הן שתי נשים:
יהודית קרפ, שהייתה סגנית היועץ המשפטי לממשלה, וגלוריה וייסמן, שהייתה ראש תחום משפט פלילי במשרד המשפטים. הן עשו עבודה חשובה שהדגישה את הראייה הבין-משרדית והבין-ארגונית. הן נלחמו על זכויות ילדים. שתי הנשים הללו סיפקו לנו "מטרייה" של כלים שאפשרו לנו לטפל בילדים עם התנהגות פוגעת.
מה היה האופי של הכלים שהן סיפקו? צימרמן: היה סעיף בחוק חובת הדיווח שדיבר על פגיעות במוסדות חינוך, אך הוא היה כללי מאוד והיה צריך לפרש אותו. הן סייעו לנו בכך.
צימרמן ממשיכה ומספרת על התמורות שחלו בגישה לטיפול בפגיעות מיניות: הייתה גם תמורה נוספת שחלה בתחום הפגיעות המיניות. בראשית הדרך היינו מאוד מיליטנטיים בנוגע להתנהגות מינית של ילדים. בהדרגה למדנו, ממחקרה של פרופ' אירית הרשקוביץ מאוניברסיטת חיפה, מהי התנהגות מינית תקינה, מהי התנהגות מינית שאינה תקינה, מתי התנהגות מינית הקשורה לבעיות נוירולוגיות של ילדים. באותה עת התחלנו להבין שאי-אפשר רק לעסוק בדיווח על ילדים שעוברים התעללות, אלא צריך לפתח תוכניות למניעה וטיפול.
סלוצקי: אני מסכימה עם העניין. יש לנו ידע מספיק איך לטפל. אם בעבר חשבנו שהמשטרה ובית הסוהר יצילו את החברה מתוקפים, היום אנחנו מבינים שמה שיכול להציל הן רק תוכניות מניעה, טיפול ושיקום הנעשים בתוך הקהילה, מתוך ניצול הידע שלנו.
צימרמן: העמדה שאנחנו ניסינו להוביל במשרד החינוך היא שגם ילד שפגע צריך שיקום, גם הוא ילד שלנו, וגם אותו צריך לחבק. מבוגר קל יותר להעניש, אבל כשמדובר בקטינים פוגעים המצב מורכב הרבה יותר. צריך לעבוד קשה כדי לחנך, וגם לקבל אחריות כשקורים דברים.
סלוצקי: התהליכים שעברה החברה באותן שנים, בקשר לפגיעות מיניות, היו גדולים וחשובים. למשל, עד סוף שנות התשעים כשחיפשנו לילד מסגרת חוץ-ביתית לא העזנו לומר שהוא עבר פגיעה מינית כי אם היינו אומרים זאת הוא לא היה מתקבל לפנימייה. בסוף שנות התשעים יצאתי לכנס בפראג בנושא של ילדים שעוברים התעללות והזנחה. פרופ' טילמן פרניס מבית החולים האוניברסיטאי מונסטר שבגרמניה, העביר שם את המסר כי אנחנו מוציאים מהר מדי ילדים מהבית, בשעה שזאת אחריותנו לטפל בהם בתוך הקהילה. חזרתי לישראל ואמרתי לעמיתיי: "תפסיקו להוציא ילדים מהבית". אם לילד יש קשיים בבית ספר תצמידו לו חונך. אם חייבים להוציא מהבית יש לעבוד בתוך הפנימייה עם הילד, ההורים והצוות. כמו-כן הבנו שיש לפתח שיטות טיפול ייחודיות בילדים פוגעים. עם "אשלים" הקמנו יחידות טיפול בתוך הפנימיות, במקביל העברנו סדנאות של הדרכה לכל הצוות בפנימיות ובהם גם השומר. כולם היו צריכים לדעת לזהות פגיעות של ילדים. בתקופה מסוימת היינו מספקים הדרכות אזוריות, ולאחר שהעניין הופסק מטעמים תקציביים הקמנו ועדות יישוביות בין-משרדיות, ובהן היינו דנים בסוגיות למידה שונות.
אם מדובר בתהליך התפתחותי של הטיפול בנושא של ילדים ונוער בסיכון, אי-אפשר שלא להזכיר את המיזם המשותף של משרד הרווחה והשירותים החברתיים, "קרן רש"י" ו"הקרן לילדים ונוער בסיכון" בביטוח לאומי, שפעלו יחד כדי לתת מענה טיפולי הולם לילדים שנפגעו מינית בכל הארץ. המרכזים הטיפוליים פועלים עתה תחת אחריותו של משרד הרווחה והשירותים החברתיים. מרכזים אלה הינם אזוריים ולהם שלוחות ביישובים קרובים, הנותנים מענה גם של טיפול בנפגע, אך גם של חינוך, הסברה ומניעה בקהילה. פיתחנו גם קריטריונים למטפלים בילדים שנפגעו ולהכשרת אנשי טיפול.
המיזם הבא אומרת סלוצקי היה טיפול בנושא של ילדים מוזנחים. לא בכדי אומרים שמדובר בנושא מוזנח. אחוז גדול של הילדים שנפגעים הם ילדים מוזנחים, אך כמעט לא הכירו בכך. עם הצוות הבכיר במשרד הרווחה בחרנו שישה יישובים שבהם רכיב ההזנחה הוא הגבוה ביותר, ואנחנו בוחנים אלו מענים אפשר לתת לטיפול בנושא.