שנה - וקללותיה

השנה החולפת עמדה בסימן הבחירות החדשות. למי שהייתה אשליה שמא השלטון יוחלף, נכונו לו אכזבות קשות. נתניהו הוכיח שאין בישראל פוליטיקאי כמוהו. לבדו ובגפו, נתניהו הראה לכולם מאיפה משתין הדג ולא הותיר, ולו ספק קטן, קטנטן ממש, מי כאן הבוס. יכולת המניפולציה הפוליטית שלו צריכה להילמד בכל הפקולטות למדע המדינה, בכל החוגים לתקשורת, בכל קורס ברטוריקה פוליטית. את זאת יאמרו כל אלה שניתחו את המצב מהרהורי לבם בלבד ללא כל הסתמכות על עובדות גלויות לכל עין, אפילו עצלה היא במקצת. סוקרים, מומחים לענייני בחירות, אנליסטים מנוסים, ניבאו כישלון לנתניהו. לא מיניה ולא מקצתיה. הפוליטיקה של נתניהו, בעיניי, בזויה כי היא מבוססת על שנאה יוקדת, מנצלת עד תום את הפילוג בתוך החברה הישראלית, מעלה מן האוב את היצרים האפלים ביותר, כי הכל כשר למהדרין כדי לנצח בבחירות. רק כסיל או אדם מנותק מן המציאות הישראלית יכול היה לשער שנתניהו יפסיד. השיסוי של אלה באלה, "אמיתות" מן העבר שהפכו לפולקלור ונמכרות לכל דורש או צמא שנאה, כל אלה הם ארגז הכלים של נתניהו. הלה יודע היטב ששום כישלון שלו וממשלתו לא יערער את מעמדו. אין זה חשוב שראש הממשלה וחבריו נכשלו בכל פרמטר אפשרי, החל מיוקר המחיה, משבר הדיור, מתווה הגז, ועד מדיניות החוץ. העיקר לא אחרים, ואם לא אחרים, רק נתניהו. ההפחדה, הרטוריקה חסרת כל בסיס עובדתי, כל אלה עשו את שלהן, ומעל הכל "הפלישה הערבית" אל הקלפיות שהפכה לדובדבן של הקצפת החמוצה של מסע הבחירות של נתניהו. ונתניהו ניצח ובגדול, כונן ממשלה התואמת את תפיסתו, ממשלה שבה מכהנים שרים המקדשים את אמירותיו ואף אומרים אמן, ממשלה הנתמכת בכנסת על-ידי ח"כים המבזים את המוסד. ברם, מה שחשוב, הרי העם אמר את דברו. והם צודקים. כל עם בוחר את נציגיו ומנהיגיו בדמותו ובצלמו.

השנה החולפת הייתה שנת הבושה הגדולה של התקשורת הישראלית. הגיגיה, הערכותיה, מומחיה ופרנסיה, התגלו במלוא מערומיהם. אם נחזור למערכת הבחירות, הרי שאין עוד דוגמה מייצגת לכישלון הצורב והמחפיר של התקשורת מאשר תפקודה במהלך מערכת הבחירות. עיתונאים "בכירים" וזוטרים, סוקרים ומומחים מטעם עצמם, תפקדו בצורה חובבנית ובלתי מקצועית עד להכעיס. הם התמסרו לתרגילים פוליטיים, למניפולציות כה רדודות, עד כדי שמלאכתם הייתה מבזה וקלוקלת. והם לא למדו דבר. קחו למשל את סירובו של ראש הממשלה להתראיין לתקשורת הישראלית לקראת החג. הרי במעשהו, נתניהו אותת לתקשורת שהוא מצפצף עליה, בז לה ומתעלם ממנה בכוונת מכוון. ולמרות ההשפלה, התקשורת הישראלית ממשיכה לסקר אותו, ולדווח ממסיבות העיתונאים שלו שהן תעמולה פוליטית זולה. אין צורך להעיר או להאיר כאן על תפקיד התקשורת. גם אני, במטותא מכם, מכיר במקצת את תפקידי התקשורת. התנהלותה של התקשורת הישראלית אל מול תחושת העליונות של ראש הממשלה וביטחונו הרב במעמדו, מביישת את המועסקים בה.

על מדיניות הפנים והחוץ של ממשלת נתניהו נכתב הרבה. כל מי שמביט אל תפקודה של הממשלה בנושא הפרויקטים הגדולים, מתווה הגז, מדיניות כלכלית וחברתית, אינו יכול שלא לשאול האם זו הממשלה המגיעה לעם ישראל? התשובה היא: כן, כי רוב גורף תומך בה. מה שמעניין הוא שדווקא התומכים הגדולים של נתניהו וממשלתו הם הראשונים ליילל ולבכות על המצוקות. פרדוקס? ייתכן, אך לא בישראל. מדיניות החוץ של נתניהו נכשלה כישלון חרוץ. בסוגיה האירנית נתניהו השליך את כל יהבו והתוצאה גרועה. כולם אשמים חוץ מנתניהו וממשלתו. אירופה החליטה לסמן את המוצרים מן השטחים. נתניהו לא אשם בתוצאות. דגל הרשות הפלשתינית יונף באו"ם. נתניהו וממשלתו אינם אשמים. היחסים העכורים עם ארה"ב הכה חשובה לביטחונה של ישראל אינם משפיעים על נתניהו. הוא ממשיך בדרכו. וגם בנושא זה יש לקבוע שמרבית אזרחי ישראל תומכים במדיניות זו. לגיטימי לחלוטין. דמוקרטיה. אלא שבדמוקרטיה גם זכותו של המיעוט להשמיע את דברו. מותר לחשוב כל דבר ושהעולם משתחווה בפנינו. ואני מבקש להתריע שמא התחושה הזו בלתי מציאותית, והיא עלולה לגרום לתוצאות בלתי צפויות. והלוואי שאתבדה! שנה טובה לכל עם ישראל!